הי"ם הגדול

שבת שלום ומבורך, קוראים יקרים.

מי לנו כדמותו של אברהם אבינו עליו השלום? בכל פעם שהבטתי ברבי ומורי, הרב יצחק מלול זצוקללה״ה, הרגשתי שמשהו מאורם של אבותינו הקדושים מאיר בפניו. ״הי"ם הגדול״ - כך הייתי נוהג לקרוא לו. מקור מים חיים, ואין מים אלא תורה.

בכל פעם ששהיתי במחיצתו, בדחילו ורחימו, הרגשתי כאילו אני ניצב לפני אחד מאבותינו הקדושים. אדם זקוק לדמות מאירה לשאוב ממנה כוחות והשראה, וזכיתי שהרב היה עבורי מקור של אור בלתי פוסק.

התרגשתי מכל תנועה שלו, מכל מבט. כל שיחת טלפון שקיבלתי ממנו, בפרט בימי אשפוז, הייתה כמרפא לנפש. היה לי כסבא ממש. קולו הנעים, כל מילה שיצאה מפיו - כל אלה היו עבורי זכות גדולה.

בלילות שבת קודש, לאחר שיעורי התורה שמסר במסירות נפש, הייתה החבורה מלווה את הרב לביתו, כמהלכים בשביל האלוקים, כשהרב הקדוש הולך בראש.

אני זוכר את הרב צועד מדי בוקר לבית הכנסת, בעוד החושך עוד עוטף את העולם, עטור בטלית ותפילין, וקורא ״אדון עולם״. גופו מתהלך בארץ וראשו מגיע השמימה. מי שלא ראה אותו באותן שעות, יתקשה להבין את עומק היראה וההתרגשות.

כשזכיתי להתפלל שחרית עם הרב, הקפדתי לשבת לצדו ולא להחמיץ את ברכת הכהנים. כשהתעכבתי שניות ספורות, היה מעט מרים את עיניו לכיווני תחת הטלית, וממתין שאתקרב. הרגשתי כמתברך תחת כנפי השכינה הקדושה. איזו יראה ואיזו קדושה! איש אלוקים קדוש ונורא התהלך בינינו, עיניו מושפלות תמיד בענווה, וכל כולו קודש לה׳, בכל רגע ורגע מחייו.

ובכל פעם ששיבחתי אותו או הודיתי לו, היה משיב בפשטות: ״מה אני ומה חיי״. כך, במילים מעטות, נגלתה ענוותנותו העמוקה. אני עמדתי לפניו נפעם מגדולתו, והוא תהה על מה ולמה מודים לו.

בפעם האחרונה שישבנו יחד, לפני חודשים אחדים, זמן קצר לפני שעזב את העיר בשל מצבו הבריאותי, ישבנו לבדנו בשעות הצהריים, סמוך לפתח ביתו. הרב היה חלש. אמרתי לו: ״הרב, מחילה, אין בכוחי לסייע לרב להיכנס הביתה, אבל אוכל להתקשר לחברים ולבקש שמישהו יבוא״. הרב השיב: ״זה בסדר, תשב, נהנה קצת מהשמש״.

הוא עצם את עיניו, כאילו טייל במחוזות עליונים, ואני קראתי לפניו תהילים, במנגינה שאהב. דמעות של אושר זלגו מעיניי. באותם רגעים הרגשתי כמעין עולם הבא, מלא זיו והדר - להיות במחיצתו של גדול עולם שהלך בינינו כאדם פשוט. אבל באמת שנסתר היה הרב מעיני הבריות, וגלוי לפני שמיא, ותפילתו זכתה לכבוד וליחס מיוחד תחת כיסא הכבוד. אוי, ריבונו של עולם, מי ימלא חסרונו?

אור טהור נותר בכל מקום שבו צעד. כל שיעור, כל מילה שיצאה מפיו הייתה כמנגינה החודרת ישר ללב ומותירה רושם עמוק בנפש. ככהן

גדול עמד מדי ערב יום הכיפורים בזמן הכפרות, ובירך מאות מתושבי העיר, ילדים, נשים וטף.

באחת הפעמים, כשנכנסתי לחדרו והרב ישן, פחד ורעד אחזוני. היה ברב משהו שאי אפשר להסביר במילים, כאילו מלאך ה׳ צבאות נח לנגד עיניי.

בכל חג הייתי מגיע עם משפחתי לבקר את הרב. איזו התרגשות הייתה במפגשים האלה, כמה אהבה, כמה הכלה והארת פנים. הוא היה פונה אל רעייתי תחי׳ ואל בנותיי, אחת־אחת, שואל לשלומה של כל אחת ומתעניין בה. אהבת ישראל ודאגה עמוקה לכך שכל בני המשפחה ילכו בדרך התורה. כשנודע לבתי הבכורה על פטירתו, היא שאלה אותי: ״אבא, מי עכשיו יחליף את הרב?״

בשנות השבעים, מיום שסבי חי ע"ה לבית משפחת מנשירוב עלה לארץ, נקשרו הרב והרבנית הצדקת ע"ה בעבותות של אהבה לסבי ולסבתי ע״ה ולכל משפחתנו. כמה בכתה הרבנית כשנפטר אבי ע"ה, והנה זימנה ההשגחה הפרטית שהרב זצ״ל ישמש סנדק בפעם האחרונה בחייו לבן משפחתנו. במשך כשלושים שנה מל הרב את כל נכדי המשפחה, וסבי ע״ה היה הסנדק. עתה נסגר המעגל - בני המשפחה זכו לכבד את הרב ולבקש ממנו להיות הסנדק, כשהמוהל היה בן דודי, אבי הילד.

המעמד היה מרגש עד מאוד. הרב הגיע במסירות נפש ובלב מלא אהבה למשפחה. במשך שעות התברכו כל באי הברית מפיו, וכל אחד ואחת זכו ליחס אישי ומאיר פנים מצדיק יסוד עולם.

מהדהדת בי שאלתה של בתי: ״אבא, מי עכשיו יחליף את הרב?״ ואני, שבדרך כלל משתדל למצוא עבורה תשובה, נותרתי הפעם בלי מילים. איך מסבירים לילדה שיש אנשים שאין להם תחליף? שיש קול אחד, ברכה אחת, מבט אחד - שהלב יוסיף לחפש כל חייו?

״ואברהם זקן בא בימים…״ יש אדם ששנותיו חולפות, ויש אדם שממלא את ימיו בתורה, בחסד ובאהבת הבריות. כזה היה רבי ומורי. גם כשנחלש הגוף, גם כשהייסורים הכבידו, נשאר בו הכוח לברך, להתעניין בשלומו של אדם, להאיר פנים. עד כמה יכול אדם להיות גדול, ועד כמה יכול הוא להישאר פשוט ועניו.

רבי האהוב, עוד אבקש לשמוע את קולך בטלפון. עוד אעבור ליד ביתך, ועיניי יחפשו אותך בפתח. אזכור אותך צועד בחשכה, עטוף בטלית, וקולך מפלס דרך באפלה: ״אדון עולם אשר מלך״.

ואולי זו התשובה שאוכל לתת לבתי: את הרב לא נוכל להחליף, אבל נוכל לשאת עמנו משהו מדרכו. ללמוד עוד הלכה, לברך מישהו מכל הלב, ללמוד להתפלל כעומד לפני מלך מלכי המלכים ממש. כך נגדל את ילדינו בע"ה, וכך ימשיך אורו להאיר על העיר כולה - ׳אור עקיבא, עיר הקודש׳, כפי שנהג לומר.

תודה, רבי ומורי, על הברית שכרתת בבשרי ביום השמיני לחיי, ועל הקשר שנקשר בנפשינו מאז. אני נפרד ממך בדמעות, אבל את התורה שלימדת אותי, את הענווה ואת אהבת האדם - אשתדל לשאת עמי כל ימי חיי. נפשי קשורה בנפשך, רבי. גם עכשיו.

תהא נשמתו הזכה הטהורה צרורה בצרור החיים,

ויהיה מליץ יושר על כל תושבי אור עקיבא שכל כך אהב. אמן .

ולחבורה הקדושה שדאגו לרב במסירות ובאהבה בכל שעות היממה, ולמדו עם הרב מידי יום, ישלם לכם ה‘ הטוב שכרכם.