בענין מצות ברית המילה.
הנה במשנה בנדרים פ"ג משנה י"א תנן רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים.
ובגמרא במסכת קידושין דף פ"ב ע"א איתא מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי.
ובגמרא ביומא דף כ"ח ע"ב אמר רבא ואיתימא
רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין שנאמר תורותי
אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
והקשו רבותינו האחרונים מדוע המתין אברהם אבינו עד גיל תשעים לקיים מצות המילה
ומדוע לא קיים את מצות המילה בגיל צעיר יותר שגדולה מצות המילה מכל מצוות עשה שבתורה שהרי נכרתו עליה שלש עשרה
בריתות ומשום שהיא מצות עשה שיש בה כרת.
ובמהר"ץ חיות במסכת יבמות דף ע"א כתב לתרץ דמכיון שגדול המצווה ועושה יותר ממי
שאינו מצווה ועושה לכן המתין עד שיצווהו ה' ולגבי שאר מצוות
שאפשר לקיימם גם לפני שנצווה וגם לאחר שנצטווה קיימם אף לפני הצווי אבל מצוות המילה שאפשר לקיים רק פעם אחת המתין עד שיצווהו ה' ע"ש.
ונראה עוד לבאר ע"פ מה שכתב המהר"ח אור זרוע דבמצוות המילה יש שני חלקים מעשה המילה ומציאות המילה והיינו שמצות המילה כוללת את החיתוך והפריעה ועוד דכל רגע ורגע שאדם מהול הוא מקיים בזה
מצוה.
וכתב להוכיח כן מהגמרא במסכת מנחות דף מ"ג ע"ב דאיתא התם ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר
שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד
על מילה שניתנה בשמיני ע"ש.
והקשה המהר"ח אור זרוע דמה בכך שנזכר שהוא מהול, הרי מצות המילה נעשית כשהיה בן שמונת ימים וכעת אין בידו מצוה כלל ומדוע נתיישבה דעתו בכך, ועל כרחך שמצות המילה אינה רק בשעת מעשה המילה אלא בכל
רגע ורגע שאדם הוא מהול נחשב לו למצוה.
וע"פ זה כתב לתרץ את קושית התוספות במסכת קידושין דף כ"ט ע"א דבמשנה התם תנן כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות ובגמרא התם איתא האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף
להשיטו במים ובגמרא שם שאלה הגמרא ואיהי מנלן דלא מחייבא (למול את הבן) ותירצה הגמרא דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, ובתוד"ה אותו הקשו ל"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות שהרי מצות המילה היא ביום השמיני ללידת הילד.
ותירצו דכיון שמיום שמיני והילך אין לה הפסק נחשבת מצות המילה כמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות, לכך צריך ללמוד מהפסוק כאשר צוה אותו אלהים שנשים פטורות והוסיפו להקשות שהרי מלים ביום ולא בלילה א"כ מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות ול"ל קרא כאשר צוה אותו אלהים ותירצו דהסוגיא אזלא כמ"ד דמילה שלא
בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע"ש.
וכתב המהר"ח אור זרוע דלדבריו אתי שפיר דכיון שמרגע המילה נמשכת המצוה בכל רגע ורגע בין ביום ובין בלילה א"כ הו"ל מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות וממעטינן נשים מכאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה.
ועוד כתב להסביר ע"פ דבריו את הרמב"ם בפ"א ה"ב ממילה שכתב וז"ל נתעלם מבית דין ולא מלו אותו כשיגדיל הוא חייב למול את עצמו וכל יום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל.
והקשה המהר"ח אור זרוע דכיון דמצות המילה היא
מצות עשה שיש בה כרת האיך אפשר לחלק את המצוה לשניים שמשיגדיל עובר רק על העשה וכרת לא יתחייב עד שימות בלא שימול.
וכתב דלדבריו אתי שפיר דעל מציאות המילה היינו על מה שחסרה ממנו בכל רגע ורגע מצות המילה עובר בכל יום על
מצות עשה ועל מעשה המילה שהיא חיתוך הערלה וקריעת הפריעה שעל מציאותם חייב כרת, בזה אינו חייב אלא אם מת בלא מילה.
ועוד כתבו האחרונים בהסבר דברי המהר"ח אור זרוע בדרך חקירה האם המצוה בברית המילה היא למול או להיות מהול דלהמהר"ח אור זרוע המצוה להיות מהול אך זה אינו דאף להמהר"ח אור זרוע יש מצוה גם למול וגם במה שהאדם הוא נימול יש בזה מצוה בכל רגע ורגע שהוא מהול.
ולדברי המרה"ח אור זרוע צריך להבין מדוע אברהם אבינו לא מל עצמו לפני שצווה הרי מפסיד מצוה בכל רגע ורגע.
ונראה דהנה הרמב"ם פ"ג ממילה ה"ז כתב וז"ל עכו"ם שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהעכו"ם אין מעלין אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוין למצוה לפיכך אם נתכוין העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו עכ"ל.
וחזינן דנכרי שמתכוין למצות מילה מותר למולו.
ובכסף משנה שם כתב לבאר בדעת הרמב"ם דמיירי בבא להתגייר אך אם נשאר בגיותו אין במה שמל מצוה כלל.
ובאג"מ יו"ד סימן ז' האריך לבאר כדברי הכסף משנה ע"ש.
והנה הרמב"ם בפ"י ממלכים ה"י כתב וז"ל בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה
כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה עכ"ל.
חוץ משבת ולימוד תורה שהרי גוי ששבת חייב מיתה וכן דאסור לגוי ללמוד תורה.
ובשו"ת הרמב"ם כתב שכל מצוה שעושה הגוי נותנים לו עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה וא"כ אף הגוי שרוצה לקיים מצות מילה מותר למולו.
ונראה לומר שגוי שמל לשם מצוה יש לו שכר כמי שאינו מצווה היינו רק על מעשה המילה אך ודאי שלאחר מכן אין לו מצוה כלל במה שהוא מהול שהרי לא נצטוה כלל על המילה משא"כ בישראל שמצוה על המילה שנחשבת לו מצות מילה בכל רגע ורגע שהוא מהול.
ולפ"ז אם אברהם אבינו היה מל את עצמו לפני שצווה א"כ לאחר שמל לא היה נחשב לו למצוה מה שבכל רגע ורגע הוא מהול לכן המתין עד שיצווהו ה' יתברך על המילה בכדי שגם לאחר שמל יחשב לו למצוה מה שבכל
רגע ורגע הוא מהול ודו"ק.
שבת שלום ומבורך!
תגובות
טוען...