מה באמת אומרת התורה על בעלי חיים? המאמר המטלטל של הרב יוסף בלנרו מעורר מחשבה

בענין צער בעלי חיים.

הנה בפרשת בלק במדבר כ"ב פסוקים ל"א ול"ב כתוב " ויגל ד' את עיני בלעם וירא את מלאך ד' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויקד וישתחו לאפיו, ויאמר אליו מלאך ד' על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים".

ובגמרא בבבא מציעא דנה הגמרא אי צער בעלי חיים דאורייתא או צער בעלי חיים דרבנן ומסקנת הגמרא שלחכמים צער בעלי חיים דאורייתא ולרבי יוסי הגלילי צער בעלי חיים דרבנן ע"ש.

ובספר חסידים אות תרס"ו כתב וז"ל שהרי צער בעלי חיים דאורייתא דכתיב בענין בלעם על מה הכית את אתונך ע"ש.

וברמב"ם ח"ג פי"ז כתב וז"ל ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך הוא על דרך השלמה לנו שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט על דרך האכזריות והשחוק ע"ש.

וחזינן מדברי הרמב"ם והספר חסידים שצער בעלי חיים נלמד ממה שאמר המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך.

ועיקר הלימוד הוא דאם לא היה איסור לצער בעלי חיים מה שייך לבא בטענה לבלעם על מה הכית אתונך שהרי אין איסור לצער בעלי חיים ועל כרחך ממה שהמלאך טען כלפי בלעם על מה הכית אתונך שיש איסור לצער בעלי חיים.

ולכאורה יש להבין שהרי במנין המצוות הרמב"ם לא מנה את האיסור לצער בעלי חיים.

ב. הנה רש"י במסכת שבת דף קכ"ח ע"ב כתב צער בעלי חיים דאורייתא שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות ע"ש.

והיינו שממה שכתבה התורה כי ראית חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו, חזינן שהתורה הקפידה שלא לצער את בעלי החיים ומינה ילפינן שמהתורה אסור לצער בעלי חיים.

ואף שילפינן מינה שעל האדם לכוף את יצרו וכדכתב התוספות מדכתיב חמור שונאך, באמת דתרתי ילפינן דהיה לתורה לכתוב כי ראית חמור רובץ תחת משאו ומינה נלמד שאסור לצער בעלי חיים וממה שכתבה התורה חמור שונאך ילפינן נמי דעל האדם לכוף את יצרו ולעזור לשונאו.

ובמאירי מסכת בבא מציעא דף ל"ב ע"ב ד"ה ממה וכן הוא בשיטה מקובצת ב"מ דף ל"ב ע"ב כתב בשם הראב"ד כתבו דילפינן צער בעלי חיים ממה שכתבה התורה בספר דברים כ"ה ד' לא תחסום שור בדישו דנצטוונו שלא לצער את השור בעת אכילתו על ידי שנמנע ממנו לאכול והוא משום צער בעלי חיים ע"ש.

ובספר החינוך מצוה רצ"ד כתב על מה שניצטוונו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד שהוא כדי לקבוע בנפשנו מידת החמלה ולהרחיק ממידת האכזריות שהיא מדה רעה ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי החיים למחייתנו ציונו לבל נשחט אותו ואת בנו ביחד ולקבוע בנפשנו מידת החמלה ע"ש.

(יעוין מסכת מגילה דף כ"ה ע"א בתוד"ה מפני).

ובחינוך מצוה תק"נ כתב על מה שנצטוונו לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וז"ל כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מהתורה וידוע שיש למיני הבהמות והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן הקפידה תורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם עם שכל ע"ש.

ועל פסוק זה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הנאמר בספר דברים כ"ב י' כתב האבן עזרא שם דכיון דכח השור גדול מכח החמור יש בזה צער לחמור ע"ש.

ובעל הטורים כתב שם דכיון דהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה יש צער לחמור לחרוש עם השור ע"ש.

ועכ"פ חזינן מדברי החינוך האבן עזרא ובעל הטורים שהאיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא משום צער בעלי חיים ורק נחלקו מהו הצער שיש לחמור לחרוש ביחד עם השור.

ובחינוך מצוה תנ"א כתב לענין מה שנצטוונו על השחיטה, ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מידי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם לכל צרכיו, לא לצערן חנם, וכבר דיברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא ובשבת קכ"ח ע"א והעלו לפי הדומה שצער בעלי חיים דאורייתא.

וכן הוא ברמב"ן בפירושו על התורה בראשית א' כ"ט כתב דהטעם שנצטוונו על השחיטה הוא משום צער בעלי חיים.

ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן י"ז כתב דמה שכתבה התורה ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת ובגמרא במסכת ברכות דף מ' ע"א אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לפני בהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת ענינו הוא משום צער בעלי חיים ולכן כתב שם שאין חילוק בין בהמה לחיה ולכך אף אדם שיש לו חתול צריך להקדים וליתן לפני החתול ואח"כ יאכל הוא ע"ש.

ובספר יום תרועה בראש השנה דף כ"ז ע"א כתב שצער בעלי חיים נלמד ממה שאמר הקב"ה למשה רבינו בפרשת בספר במדבר כ' ח' והשקית את העדה ואת בעירם והציווי להשקות את הבהמות הוא משום צער בעלי חיים ומכאן שצער בעלי חיים דאורייתא ע"ש.

ובספר חרדים מצוות עשה פ"ד מצוות התלויות בושט מצוה א' כתב דמצוה זו שלא לצער בעלי היא חיים היא ענף ממצות והלכת בדרכיו ודרשינן מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, הרי שנצטווינו להיות רחמנים, ולצער בעלי חיים מידה אכזרית היא ע"ש.

והגהות החת"ס בב"מ שם ד"ה צער כתב דצער בעלי חיים דאורייתא נלמד ממה שכתוב בתהילים קמ"ה ט' ורחמיו על כל מעשיו ע"ש.

וצריך לומר בדברי החתם סופר דס"ל שדברי קבלה הרי הן כדברי תורה ולכך ילפינן מהפסוק בתהילים שצער בעלי חיים דאורייתא.

וחזינן מכל זה שצער בעלי חיים דאורייתא ויש שלמדו ממה שציוטנו התורה לעזור לפרוק מהחמור ויש שלמדו ממה שנצטוונו לא לחסום שור בדישו וכן ממצות שחיטה ומהאיסור של אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

ומהחינוך שכתב שהטעם של כמה מהמצוות הוא משום צער בעלי חיים חזינן שבאמת בכל האיסורים והמצוות שמנה הטעם הוא משום צער בעלי חיים, והאיסור לצער בעלי חיים נלמד מכמה מקומות.

ובריטב"א ב"מ שם ד"ה תדע כתב דצער בעלי חיים הלכה למשה מסיני היא, וכן הוא ברבנו פרץ שם ע"ש.

ולדבריהם צריך לומר שהלכה למשה מסיני חשיב דאורייתא שהרי באו להסביר את הצד שצער בעלי חיים דאורייתא.

ג. הנה בשו"ע חו"מ סימן ער"ב ס"ט כתב וז"ל וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עכו"ם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת עכו"ם ומשאו אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה וכתב ברמ"א שם הגה וי"א לפרוק חייב אפילו אין העכו"ם שם משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא וכן בכל מקום דפטור לפרוק מ"מ משום צער בע"ח מיהו חייב ונפקא מינה שיכול לקבל שכר ע"ש.

וצ"ב אמאי השו"ע לא כתב דמשום צער בעלי חיים מצוה לפרוק בכל ענין ומשמע מדברי השו"ע שאין בזה מצוה במקום שלא חייב לפרוק וכגון בבהמת עכו"ם ומשא של עכו"ם.

ובביאור הגר"א שם כתב דהי"א שהביא הרמ"א ס"ל שצער בעלי חיים דאורייתא והרמב"ם שהשמיט דין זה שחייב לפרוק ס"ל שצער בעלי חיים דרבנן הוא ע"ש.

וצריך לומר בדעת הרמב"ם דכיון שצער בעלי חיים דרבנן לא חייבו רבנן לטרוח ולפרוק במקום שאינו חייב, ורק אסרו לצער את הבהמה בחינם.

וחזינן שדעת הרמב"ם והשו"ע שצער בעלי חיים דרבנן והרמ"א חשש לי"א שצער בעלי חיים דאורייתא.

וא"כ לדעת הגר"א דס"ל בדעת הרמב"ם שצער בעלי חיים דרבנן א"כ הרמב"ם סותר עצמו שהרי במורה נבוכים כתב שצער בעלי חיים נלמד ממה שהמלאך אמר לבלעם על מה הכית אתונך.

ואפשר דבאמת ס"ל להרמב"ם שצער בעלי חיים דרבנן הוא וכמו שכתב בביאור הגר"א, ומה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים שילפינן ממה שאמר המלאך לבלעם על מה הכית אתונך היינו שהוא כאסמכתא בעלמא ורואים מפסוק זה שאין רוח זה התורה לצער בעלי חיים ולא ילפינן מינה לצער בעלי חיים דאורייתא.

אולם בסמ"ע שם ס"ק ט"ו כתב דבאמת דעת הרמב"ם שצער בעלי חיים דאורייתא ומה שכתב הרמב"ם דאם הבהמה והמשא של עכו"ם אינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה, ואיבה שייך רק במקום שהנכרי רואה לישראל שאינו מסייעו, כוונת הרמב"ם לענין טעינה אבל בפריקה צריך לפרוק משום צער בעלי חיים ע"ש.

וצריך לומר לדבריו שאף השו"ע שהעתיק את דברי הרמב"ם וכתב אבל בהמת עכו"ם ומשאו אינו חייב להיטפל בו אלא משום איבה, היינו לענין טעינה אבל לענין פריקה חייב לפרוק משום צער בעלי חיים, ולא כהבנת הרמ"א והגר"א את דברי השו"ע שהרי הרמ"א כתב י"א לפרוק חייב וכו' ומדהביא לשון י"א לא שייך לומר שבא להרחיב את דברי השו"ע אלא לחלוק על דברי השו"ע.

ובאמת ממה שכתב השו"ע שאם הייתה בהמת ישראל ומשא של עכו"ם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל ולאחר מכן כתב אבל בהמת עכו"ם ומשאו אינו חייב ליטפל בה משמע דקאי בין על פריקה ובין על טעינה כשם שלפני כן כתב לענין פריקה וטעינה ומשמע דס"ל דצער בעלי חיים דרבנן ודלא כהסמ"ע.

יבואר אם לבני נח נאסר לצער בעלי חיים.

ד. הנה הגאון מבוטשאטש באשל אברהם או"ח סימן ש"ה על דברי המג"א ס"ק י"ג כתב כתב דלפום ריהטא משמע דאין הגוי מצווה בצער בעלי חיים שאין זה משבע מצוותיהן ע"ש.

ובפרי מגדים או"ח סימן תס"ח משבצות זהב סק"ב כתב דאין בני נח מצווים על צער בעלי חיים, ודן שם אם מותר לישראל לומר לנכרי לעשות דבר הכרוך בצער בעלי חיים לצד שצער בעלי חיים דרבנן ומשום דהוי שבות דשבות, ולא העלה צד שאפשר שאף לגוי יש איסור לצער בעלי חיים וא"כ אסור לומר לגוי לצער בעלי חיים מצד לפני עיור לא תתן מכשול, וחזינן דס"ל שלבני נח אין איסור לצער בעלי חיים.

ובאמת אם נאמר שהאיסור לצער בעלי חיים נלמד ממצוות פריקה או מלא תחסום וכן משחיטה א"כ כיוון שמצוות אלו נאמרו לישראל ולא לבן נח אפשר שאין לבן נח איסור לצער בעלי חיים.

אולם לדעת הרמב"ם במורה נבוכים ולדעת ספר חסידים שהאיסור לצער בעלי חיים נלמד ממה שאמר המלאך לבלעם על מה הכית אתונך א"כ על כרחך שאף לבני נח יש איסור לצער בעלי מחיים דאם לא כן מה הטענה כלפי בלעם על מה הכית אתונך הרי מותר לבן נח לצער בעלי חיים ועל כרחך ממה שהמלאך טען לבלעם על מה הכית אתונך ילפינן שאף לבני נח אסור לצער בעלי חיים.

והנה הנצי"ב מוולוז'ין בהסכמתו לספר אהבת חסד לחפץ חיים כתב דהעכו"ם מחויבים בכל המצוות השכליות שבין אדם לחבירו, ואפשר כיוון שאף צער בעלי חיים היא מצווה שכלית, א"כ אף בני נח מצווים שלא לצער בעלי חיים.

יבואר ענין צער בעלי חיים לצורך האדם.

ה. הנה בתרומת הדשן סימן ק"ה והביאו הרמ"א באבה"ז ס"ה סי"ד כתב וז"ל כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים, ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות עכ"ל.

ובאמת שבר"ן מסכת שבת דף קנ"ד ע"ב כתב דאפילו למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא הני מילי שלא לצורך תשמישו של אדם אבל לצורך תשמישו ושמירת ממונו וודאי שרי, שאם לא תאמר כן אסור להטחין חמור ברחיים מפני צער בעלי חיים, אלא וודאי לצורך תשמיש של אדם לא חיישינן לצער בעלי חיים כלל.

ויש להבין בהאי עינינא אם יש בזה גבולות וגדרים במה שמותר לצער בעלי חיים לצורך האדם או דילמא בכל ענין שהצער בעלי חיים הוא לצורך האדם מותר הענין.

והנה בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א סימן קס"ד כתב וז"ל שוב מצאתי באו"ה כלל נ"ט סימן ל"ו שכתב וז"ל וכתבו התוספות בע"ז אעפ"י שצעב"ח דאורייתא אם יועיל לאיזה דבר מותר עכ"ל פיירוש לרפואה אעפ"י שאין בו סכנה עכ"ל או"ה ודבריו נפלאו ממני דע"כ כוונתו ע"ד תוספות ופסקי תוספות הנ"ל בע"א דף י"א ותמוה בתרתי חדא דמנ"ל הא בדעת התוספות דאפילו למ"ד צעב"ח דאורייתא כתבו דבריהם ודלמא דוקא אליביה דמ"ד צעב"ח דרבנן כ"כ וכמ"ש בסמוך לעיל ועוד פירושו שמפרש לרפואה אפילו אין בו סכנה תמוה דבתוספות כתבו משום כבוד רבים ובפסקי תוספות כתבו אם יש לו ריוח וצע"ג, והנה הרמ"א בא"ה ססי' ה' מביא להלכה דברי או"ה הנ"ל בשם אמרו וז"ל כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צעב"ח [או"ה סי' נ"ט] ולכן מותר למרוט נוצות וכו' ע"ש הרי נקט באמת לרפואה או לשאר דברים והיינו כמ"ש בתוספות ובפסקי תוספות אמנם ק"ל טובא מש"ס חולין ז' הנ"ל דלא שרי לעקרינהו משום צעב"ח אף שהי' לצורך כ"כ כמו לרפואה וכיו"ב וצלע"ג בכל זה מיהת מבואר דעת האו"ה ס"ל בכוונת התוספות דע"ז הנ"ל דאף אי צעב"ח דאורייתא הוא שרי משום לצורך והה"ד א"כ בל תשחית דאו' נמי דמ"ש ושפיר מתורץ קושי' הטו"ז על השמטת הטור כמ"ש בסמוך דנסמך על מ"ש בסי' שמ"ח שמ"ט כנ"ל ודע דמתוס' בע"ז ד"ה עוקרים וכו' הנ"ל שכ' כיון דלכבודו וכו' הוי כתכריכין של מאה מנה וכו' מוכח דלא ס"ל כהרא"ש הנ"ל דא"כ ת"ל נמי מה"ט כיון דלכבודו הפקר ב"ד הפקר כנ"ל. ועי' תשובת בגדי כהונה חיו"ד סימן ג' ועיין בש"ג פ"ק דע"ז דף י"א על בהמה תועקר וכו' הרגיש יפה בהאמור וכו' ועיין בתשובות שמש צדקה חיו"ד סימן נ"ז ותשובת עבודת הגרשוני סימן י"ג נעלמו דבריהם מתשובת נוב"י תניינא חיו"ד סימן יו"ד וסימן י"ג שקדמוהו עכ"ל.

ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא יורה דעה ס"י נשאל אם מותר לצוד בעלי חיים ביער לשם הנאה וכתב וז"ל ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו, וא"כ אין בנדון שאלתו משום צעב"ח, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה. וגם עיקר איסור בל תשחית אף שהוא מדרבנן מ"מ שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת עץ מאכל והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו' וא"כ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית, ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור, והנה עד כה דברנו מצד הדין עכ"ל.

וחזינן שהתיר לצוד בעלי חיים לשם הנאה ומשום שכל שהוא לצורך האדם אין בו משום צער בעלי חיים.

ויעוין שם שכתב שמצד המוסר אין לבן ישראל לעשות כן להיות כנמרוד ועשיו שהיו אנשי ציד ע"ש.