חי מנשה-חי את הפרשה-תמים תהיה עם לב שלם
פרשת שופטים מזמינה אותנו לפתוח את הלב, להתחזק באמונה ולצעוד עם הקב"ה בפשטות ובתמימות. דרך זיכרון מרגש מסבו ז"ל, מביא חי מסר לחודש אלול: לא צריך מילים גדולות לפעמים מספיק להרים את העיניים לשמים, לדבר עם ה' בכנות ולסמוך עליו.
חי את הפרשה / פרשת שופטים
מחשבות, סיפורים ותובנות לחיים מתוך פרשת השבוע.
אחים יקרים ואהובים.
סבי היקר עליו השלום, לאחר שלחם בעוז ובגבורה בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, וחי במשך שנים תחת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, זכה לעלות לארץ ישראל ולהגיע לאור עקיבא לפני כחמישים שנה. מאז התגורר מול אחד מבתי הכנסת בעיר, במרחק של כמאה מטרים בלבד והיה מתפלל שם מידי יום.
מדי פעם, כשהייתי ילד קטן, הייתי מצטרף אליו לטיול הקבוע שלו מסביב לשכונה לעת ערב. ולפעמים הייתי הולך איתו לתפילה בבית הכנסת, ובדרך חזרה היינו צועדים יחד הביתה.
סבא היה אדם מבוגר. מקל בידו, והוא היה צועד צעד אחר צעד, לאט־לאט…
ואני, ילד קטן, אולי בן חמש, מחזיק לו את היד ושומע אותו מדבר בקול חלוש בשפת אמו, השפה הקווקזית. באותם ימים עדיין לא ממש הבנתי את השפה. הייתי רק מקשיב ומנסה לתפוס מילה פה ומילה שם. אבל ככל שגדלתי והתחלתי להבין יותר, גיליתי מה סבא עושה באותן שיחות.
הייתי שומע אותו מדבר בלחש, מרים את עיניו לשמים ומזכיר את שמות ילדיו. שם אחר שם. ילד־ילד, ילדה־ילדה. ולא רק אותם גם אותנו, הנכדים. כל נכד ונכדה בשמו.
בסבלנות מיוחדת היה מזכיר כל אחד ואחת ומבקש בעבורם את כל מה שנצרך.
בלי סידור ביד. בלי נוסח מיוחד. בלי מילים גבוהות.
איש מבוגר, מקל בידו, הולך לאט ברחובות השכונה ולוחש לשמים.
ואני פשוט מחזיק לו את היד ומרגיש שיש כאן משהו אחר. משהו טהור שקשה להסביר במילים. כאילו העולם עצר לרגע, ומקשיב לסודות של סבא.
היום, כשאני חוזר בזיכרוני לאותם רגעים, אני מבין שמה שראיתי אז היה הרבה יותר מטיול של סבא ונכד. ראיתי חוט דק המחבר בין שמים לארץ, בין האדם לבורא. סבא היה יוצא לעת ערב ופשוט מתבודד. במילים פשוטות. בלב פתוח. ובעיקר בתמימות גדולה לפני השם יתברך.
ואני, הילד הקטן שהחזיק לו את היד וניסה להבין מה הוא ממלמל, לא ידעתי אז שיום אחד אבין כי המילים הפשוטות האלה היו אולי אחד השיעורים הגדולים ביותר שסבא השאיר לי: לדבר עם השם כמו שמדברים עם אבא. בפשטות. באמונה. בתמימות.
והשבוע, כשאני מגיע אל הפסוק המיוחד שבפרשת שופטים "תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך” אני לא יכול שלא להיזכר באותן הליכות עם סבא לעת ערב.
קוראים יקרים, כידוע, ספר דברים הוא הספר האחרון בחמשת חומשי התורה, ובו דברי הפרידה והצוואה שמוסר משה רבנו לעם ישראל לפני כניסתם לארץ. ולא במקרה אנחנו קוראים את הפרשות האחרונות בסמוך לחודש אלול ולראש השנה. נדמה שהפסוקים מבקשים להכין אותנו, לעורר את הלב וללחוש לנו: הגיע הזמן להתקרב, להתבונן פנימה ולשוב אל ה׳ באמת.
ובתוך פרשת שופטים מופיע פסוק קצר המכיל יסוד גדול בעבודת ה׳: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה׳ אֱלֹהֶיךָ”.
כולנו התחלנו את חיינו בתמימות. ילד קטן מאמין, סומך ונותן את לבו בלי חשבונות. עם השנים אנחנו פוגשים אכזבות, שאלות וניסיונות ולומדים להיזהר. זה טבעי ואפילו נחוץ. אבל לפעמים, יחד עם הזהירות, אנחנו מאבדים גם משהו יקר: את היכולת להאמין בפשטות, להתפלל בכנות ולצעוד עם הקב״ה בלב שלם.
רש״י מפרש את הפסוק: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו”.
איזו הבטחה נפלאה מסתתרת במילים האלה: "ואז תהיה עמו”.
כאשר האדם מפסיק לרגע לנסות לחשב הכול ולדעת מה יהיה מחר, ובוחר להישען על הקב״ה, הוא מגלה שאינו הולך לבדו. ה׳ איתו.
רבי זושא מאניפולי גילה רמז נפלא במילה "תשובה”, וראה בחמש אותיותיה חמישה יסודות בעבודת האדם: ת׳ – "תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך". ש׳ – "שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד". ו׳ – "ואהבת לרעך כמוך" . ב׳ – "בכל דרכיך דעהו". ה׳ – "הצנע לכת עם ה׳ אלוהיך”.
והיסוד הראשון הוא התמימות. כי כדי לשוב באמת לא צריך להתחיל דווקא במעשים גדולים ורחוקים. אפשר להתחיל בלב שמוכן להיפתח. לב שמסכים לומר: ריבונו של עולם, אינני מבין הכול, אינני יודע מה יהיה, אבל אני רוצה ללכת איתך.
רבי נחמן מברסלב אומר בליקוטי מוהר״ן: "עיקר התכלית והשלמות הוא רק לעבוד השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל” (תנינא, יט). ובשבחי הר״ן (י"ג) מסופר על עבודתו של רבי נחמן עצמו: "והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם בלי שום חכמות, והכול בהצנע גדול”
רבי נחמן מלמד אותנו שהתמימות אינה חולשה ואינה חוסר דעת. להיות תמים פירושו להתחבר אל הטוב בפשטות: לאהוב את הטוב מפני שהוא טוב ולעשות אותו מפני שהנשמה רוצה בו.
לכן התמימות קשורה כל כך לפשיטות. להיות מי שאתה באמת, בלי כיסויים, בלי מסכות ובלי הצגות. התמימות היא השפה הטבעית של הנשמה, כשאנחנו מאפשרים לה לדבר.
השכל הוא מתנה גדולה. הוא עוזר לנו להבין, לבחור נכון ולהישמר מטעויות. אבל לפעמים, מרוב מחשבות וחשבונות, אנחנו שוכחים להקשיב גם ללב. אנחנו בודקים כל דבר, חושדים בכל כוונה ומחפשים מה מסתתר מאחורי כל מילה.
כאן חשוב לומר: תמימות אינה טיפשות. התורה אינה מבקשת מאיתנו לעצום עיניים מול רמאות או לוותר על שיקול דעת. היא מבקשת מאיתנו להשתמש בשכל ישר, אבל לא לאבד בגללו את טוהר הלב. לדעת להיזהר בלי להפוך לחשדנים; לראות את המציאות בלי לחפש רעה בכל אדם; להיות חכמים בלי לאבד את הפשטות.
שלמות האדם היא כאשר התום והיושר הולכים אצלו יחד: לב נקי המחובר לטוב, לצד שכל ישר העומד על המשמר.
אחים יקרים ואהובים, חודש אלול מתחיל ואיתו מגיעה התרגשות מיוחדת.
אולי איננו צריכים לחפש דווקא קבלות גדולות שיכבידו עלינו. אפשר להתחיל בצעד אחד קטן ואמיתי, כל אחד מהמקום הרוחני שבו הוא נמצא.
הקב״ה אינו מחפש מאיתנו הצגות. הוא רוצה את נקודת הלב. הוא אינו דורש שנהיה מלאכים, אלא שנהיה אמיתיים. שנבוא אליו כפי שאנחנו ונאמר: אבא, אני רוצה להיות קרוב. אני רוצה ללכת איתך בתמימות.
וכשאני חושב שוב על סבא, הולך לאט־לאט ברחובות השכונה, מרים את עיניו לשמים ומזכיר לפני הקב״ה שם אחר שם, אני מבין שאולי זהו בדיוק פירושן של המילים: "תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך”.
לא תמיד צריך לדעת לומר דברים גדולים. לא צריך לחפש מילים גבוהות או תפילות מיוחדות. לפעמים צריך פשוט להרים את העיניים לשמים, לפתוח את הלב ולדבר. בשפה שלך, אחי היקר. במילים שלך. על מה שכואב, על מה שמשמח, על מה שחסר וגם על כל הטוב שכבר קיבלת.
פשוט לדבר עם אבא. בפשטות, באמונה ובתמימות.
שבת שלום וחודש של ישועות.
שלכם, באהבה
חי
בתמונה: בקטנותי עם סבי ומורי היקר ז״ל, שממנו למדתי איך לדבר עם ה׳ יתברך בתמימות ובפשטות.
תגובות
טוען...