חי מנשה | חי את הפרשה, כי תצא

מחשבות, סיפורים ותובנות לחיים מתוך פרשת השבוע.

יש מלחמות שאנחנו מחכים שייגמרו כמו המלחמות המוכרות לנו מן המציאות הביטחונית והמדינית. יש אויבים שאנחנו מתפללים שייעלמו מחיינו. אבל יש מלחמה אחת שמלווה את האדם מהרגע שבו הוא מתחיל להבין את עצמו ועד הרגע האחרון ממש.

זו המלחמה על האדם שאנחנו רוצים להיות. והיא אינה מלחמה פיזית, אלא פנימית.

פרשתנו פותחת במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" התורה אינה אומרת: ״אם תצא למלחמה״, אלא ״כי תצא״. כאילו היא מבקשת ללמד אותנו שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד מן החיים. האדם לא נשלח לעולם כשהוא שלם, אלא כדי להשתלם; לא כשהוא מתוקן, אלא כדי לעבוד, לזכך ולתקן.

לכל אחד מאיתנו יש אויבים פנימיים: מידות שעדיין לא תיקנו, הרגלים שהשתרשו בתוכנו, כעס שאנחנו סוחבים, קנאה, גאווה, עצבות, פחד, חוסר אמונה, הרצון למצוא חן בעיני כולם והצורך הבלתי פוסק לקבל אישור מהסביבה.

ולפעמים נדמה לנו שאחרי תקופה מסוימת שעברנו, היינו אמורים להיות במקום אחר. למדנו תורה, התבגרנו, הקמנו משפחה, עברנו ניסיונות, התחזקנו והתפללנו. ואז מגיע רגע קטן: מישהו אומר לנו מילה שלא במקום, משהו אינו מסתדר כפי שרצינו, ופתאום אותה מידה ישנה מתעוררת.

ואנחנו שואלים את עצמנו: איך זה יכול להיות? עוד פעם?

כן, עוד פעם.

כי כל עוד האדם חי הוא עובד.

הנפילה אינה מוכיחה שלא התקדמנו. לפעמים היא רק מגלה לנו שיש כאן עוד שכבה שצריך לזכך.

הנפש האלוקית מול הנפש הבהמית.

תורת החסידות מפרשת שהפסוק ״כי תצא למלחמה על אויביך״ רומז למלחמה שמנהלת הנפש האלוקית בנפש הבהמית.

יש בירור שנעשה בדרך של מלחמה. דרך המלחמה פירושה שהיצר עומד בתוקפו ומתאווה לענייני העולם, ומולו מתייצבת הנפש האלוקית ונלחמת בו, עד שהיא מנצחת ומכניעה אותו. זהו סוג אחד של בירור היצר, והוא מכונה ״בירור בדרך מלחמה״.

אולם יש דרך נוספת לברר את היצר להגביר את אור התורה והקדושה, עד שהיצר יתמוסס מאליו. כשיהודי ממלא את עצמו באור התורה, הוא מחדיר בנפשו את האור האלוקי של הקב״ה, וממילא אין מקום לכל תאוות העולם ולעניינים גשמיים נחותים. דרך זו מכונה ״בירור בדרך מנוחה״, שלא על ידי מלחמה. (הרבי מליובאוויטש זי״ע, מעובד על פי ליקוטי שיחות, חלק י״ד, עמ׳ 84)

לפעמים צריך להילחם ברע, ולפעמים צריך פשוט להוסיף עוד ועוד טוב.

כשהחיים הולכים ״כסדר״ וכשהם הולכים ״שלא כסדר״.

רבנו הקדוש נחמן מברסלב זי״ע מלמד בליקוטי מוהר״ן (ח"ב תו' פ"ב) בשפה פשוטה, שיש שתי בחינות בהם ה' יתברך מנהיג את העולם מול האדם, האחת נקראת 'הנהגה כסדר', והשניה נקראת 'הנהגה שלא כסדר'.

יש תקופות שבהן נדמה לאדם שהכול מסתדר: הדברים מתקדמים, יש הצלחה, והמציאות פחות או יותר מתאימה למה שתכנן. רבי נחמן קורא לזה ״כסדר״.

אבל יש זמנים שבהם הכול מתהפך. האדם תכנן דבר אחד וקיבל דבר אחר. הוא התפלל ולא ראה ישועה, ניסה להתקדם ונתקל במחסומים, דברים משתבשים והוא אינו מבין מדוע. זה נקרא ״שלא כסדר״.

רבי נחמן מלמד שהקושי הגדול מתחיל כאשר האדם חושב שהמציאות חייבת להתנהל לפי הרצון שלו. בלשונו: ״אנא אמלוך״ אני אמלוך. כלומר: אני רוצה לקבוע כיצד הדברים צריכים לקרות, מתי הם צריכים לקרות ובאיזה אופן.

וכאשר המציאות אינה מתאימה לתוכנית שלנו הלב נשבר ומתמלא כאב. לכן רבי נחמן מקשר זאת לפסוק: ״תוחלת ממושכה מחלה לב״.

אז מה עושים כשהכול משתבש?

רבנו אומר דבר מפתיע: כאשר אדם רואה שהדברים הולכים לו ״שלא כסדר״, עליו לבדוק את מידת הענווה שלו.

לא במובן שהוא אשם בכל מה שקורה לו, אלא במובן עמוק יותר: האם אני מסוגל להכיר בכך שאני לא מנהל את העולם?

התיקון הוא להגיע לבחינת ״ונחנו מה״ להרפות מהתחושה שהכול חייב להתנהל כפי שאני מבין. להקטין את ה״אני אמלוך״ ולהחזיר את המלכות לקב״ה.

האדם ממשיך להתפלל, להשתדל, לרצות ולפעול אבל בתוך כל זה הוא אומר: ריבונו של עולם, אני עושה את שלי, וסומך עליך. גם כשאני לא מבין את הסדר שלך, אני מאמין שיש כאן סדר גדול ממני.

וכאן נמצא החידוש הגדול: מה שבעיניים שלנו נראה ״שלא כסדר״, אינו בהכרח חסר סדר. הוא רק אינו מסודר לפי הסדר שאנחנו תכננו. כאשר האדם מחבר מחדש את מה שקורה לו אל הקב״ה, גם ה״שלא כסדר״ מקבל משמעות ונכלל בתוך סדר גדול יותר.

ומה הקשר לחודש אלול?

בסוף התורה רבי נחמן מגיע לחודש אלול ואומר: ״ועיקר התשובה הוא בחודש אלול, כי הם ימי רצון״.

אלול הוא הזמן שבו האדם יכול לעשות את התנועה הזאת במיוחד: פחות ״אני״ ויותר ה׳. פחות ניסיון לשלוט בכל המציאות, ויותר תשובה, ענווה, אמונה והתקרבות.

משה רבנו סלל את הדרך הזאת כאשר עלה לקבל את הלוחות האחרונים. והוא עשה זאת דווקא מתוך חיבור עמוק לכל יהודי, אפילו לפחות שבישראל, עד שאמר: ״ואם אין מחני נא״.

כלומר, תשובה אמיתית אינה רק בין האדם לעצמו. היא גם היכולת לצאת מה״אני״, להתחבר לאחרים, לשאת אותם בלב ולמסור את עצמנו למענם.

ומתוך היציאה מן ה״אני״ והחיבור אל האחר, אנו מגיעים למצווה נוספת בפרשה, המלמדת שהמלחמה אינה רק על עצמנו: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"

בפשטות, התורה מצווה אותנו שאם ראינו את בהמתו של הזולת קורסת תחת המשא, אסור לנו להתעלם. עלינו לעצור ולעזור לבעליה להקים אותה ולהטעין עליה מחדש את המשא.

ופה אפשר לשמוע גם קריאה אלינו.

לכל אדם יש משא. יש מי שסוחב דאגות שאיש אינו יודע עליהן. יש מי שנלחם בתוך הבית, בפרנסה, בבריאות, בחינוך הילדים או בתוך הנפש. יש אדם שמחייך אלינו בבוקר, אבל בפנים הוא כבר עייף מן הדרך. איננו יודעים איזה ״שלא כסדר״ נכנס לחייו. התורה אומרת לנו: אל תתעלם.

דווקא כאשר אתה עסוק במלחמה שלך, הרם את הראש וראה גם את המלחמה של אחיך. אל תמהר לשפוט אותו. אולי הוא אינו זקוק לעוד ביקורת, אלא ליד שתזכיר לו שהוא אינו לבד.

״הקם תקים עמו״ עמו, לא במקומו.

אי אפשר לעשות עבור אדם אחר את עבודת חייו. אפשר לתת יד, לעודד, לחזק, להקשיב, להזכיר לו מי הוא ולהאיר בו נקודה טובה אבל בסופו של דבר כל אדם צריך לקום בעצמו ולהמשיך את המסע שלו.

ולפעמים מילה טובה היא הקמה. טלפון קטן, הקשבה פשוטה או תזכורת לאדם שגם בתוך החושך הזה הקב״ה איתו כל אלה הם הקמה.

ואולי זו העבודה שלנו בחודש אלול: להמשיך להילחם במה שצריך לתקן, לא לוותר לעצמנו גם אחרי שנים של עבודה, לקום אחרי נפילה ולהושיט יד למי שנפל לידנו. אבל יחד עם זאת, ללמוד גם סוג אחר של ניצחון: להפסיק להילחם בעצם העובדה שהדרך שלנו אינה תמיד הדרך שתכננו.

להרים עיניים ולומר: ריבונו של עולם, אם כאן שמת אותי גם כאן אחפש אותך.

כי לא כל ״שלא כסדר״ הוא באמת חוסר סדר. לפעמים זהו סדר אלוקי שעינינו עדיין אינן מסוגלות לראות.

צא למלחמה. אל תוותר. תתקן, תתפלל, תקום ותרים גם אחרים. אבל בתוך כל המלחמות זכור תמיד: אתה לא נלחם לבד.

ובעזרת ה’, התורה כבר מבטיחה את ההמשך: “ונתנו ה’ אלוהיך בידך”.

שבת שלום ומבורך

שלכם באהבה,

חי