הגיע הזמן להתקדם
בטור אישי ומעמיק מחבר חי מנשה בין סיפור חסידי מרגש לפרשת השבוע, ומזמין כל אחד לבחון מהם ה"הרים" שמעכבים אותו בחיים, לשחרר את משקעי העבר ולבחור באומץ בדרך של צמיחה, אמונה והתקדמות.
אחים יקרים ואהובים, בהמשך לטור משבוע שעבר, שבו דיברנו על המסע האישי של כל אחד מאיתנו, נפתח גם השבוע בסיפור מחזק ועל צדיק שידע לראות מעבר למה שהעיניים רואות.
כשהרבי מבאבוב, רבי שלמה הלברשטם זצ”ל, הגיע לניו יורק אחרי השואה, הוא השתכן בשכונת איסט סייד שבמנהטן. בשואה הנוראה הוא איבד את משפחתו וחסידיו, כשמכל משפחתו נותר רק בנו ר’ נפתלי צבי. הגיעו הדברים לידי כך שבימי ה׳ הבראשית שלו בניו יורק, רק בקושי ובמאמץ התאפשר לו להתפלל במניין בבית מדרשו…
באחת הפעמים בהן היה חסר לו עשירי למניין, יצא הרבי מבאבוב לתור אחר מישהו שירצה להיכנס ולסייע לתפילה בציבור. הוא מצא ברחוב יהודי שבעצמו עבר את השואה והיה רחוק משמירת תורה ומצוות, אף על פי כן פנה אליו הרבי וביקש שיואיל בטובו להיכנס לבית הכנסת למשך התפילה. האיש, ששמו היה יעקב, נעתר ומאז חזר והופיע פעמים נוספות.
חלפו הימים, חצר האדמו”ר מבאבוב החלה משתקמת והסתפחו אליה עוד ועוד יהודים, אבל אותו יענקל’ה שכעת כבר לא נזקקו לו חדל מלהגיע. “איפה יענקל’ה?” שאל ר’ שלמה את בנו ר’ נפתלי בבוקר שבת אחת. “כבר זמן רב שלא ראיתי אותו כאן. בבקשה, לך לחפש אותו ותזמין אותו לתפילה.”
ר’ נפתלי יצא במהירות לקיים את מצוות אביו ועד מהרה הוא איתר את יענקל’ה. הוא ישב לו על ספסל בפארק הסמוך, עיתון בידו וסיגריה בפיו…
ליבו של ר’ נפתלי נחמץ מהמראה והוא שב לבית הכנסת מבלי לומר ליענקל’ה מילה. “ראית אותו?” שאל האב את ר’ נפתלי. “כן, אבל… הוא מעשן.”
“יענקל’ה לא מעשן בשבת”, דחה האב את דברי בנו.
“מה הפירוש לא מעשן?” תמה ר’ נפתלי, “הרי בעצמי ראיתי אותו מעשן, רק לפני כמה דקות!”
“זה לא הוא מעשן”, פסק האדמו”ר מבאבוב, “זה הנאצי מעשן… יענקל’ה עבר את ייסורי השואה האיומים, איבד את משפחתו וסבל צרות קשות רק בשל היותו יהודי. הוא מלא בכעס ומרירות. שלא באשמתו, קשה לו עם שמירת שבת ושמירת מצוות. והוא אשר אמרתי”, סיים ר’ שלמה את דבריו לבנו, “לא הוא המעשן – הנאצי מעשן…” (מובא בעלון "קרוב אליך", מפי הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד הראשי בבלגיה.)
קוראים יקרים, זהו מבט פנימי על יהודי. מבט החותר אל האמת שלו, ודוחה הצידה את השקר המסתיר עליה. הסיפור הזה אינו רק סיפור על אהבת ישראל. הוא גם שיעור עמוק על החיים ועל הבנת נפש האדם.
כי לפעמים האדם אינו תקוע בגלל מי שהוא, אלא בגלל מה שהוא עבר. ודווקא מכאן נעבור לפרשת השבוע: "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" (דברים ב' ג')
בפשט הדברים, משה רבנו מזכיר לעם ישראל את ציווי הקב"ה לאחר שנים של נדודים במדבר: הגיע הזמן להפסיק להקיף את הר שעיר ולהמשיך במסע אל ארץ ישראל.
רש"י מפרש את המילים "רַב לָכֶם:" די לכם. הסתובבתם מספיק סביב אותו ההר. הגיע הזמן להתקדם.
אך כוחה של התורה הוא בכך שכל פסוק אינו נשאר רק באירוע היסטורי שהיה לפני אלפי שנים. הוא מדבר אל כל אדם, בכל זמן ובכל מקום. פשוט לחיות עם פרשת השבוע.
כי לכל אחד מאיתנו יש את ה"הר" שלו.
בספרי החסידות מבואר שההר אינו רק הר של אבנים. הוא משל לכל אותם דברים שעוצרים את האדם ומונעים ממנו להתקדם.
יש מי שמסתובב סביב הר הפחדים שלו; יש מי שנושא עמו הר של רגשי אשמה על דברים שכבר עברו, הר של אכזבות וכישלונות; ויש גם את הר האגו אותו מקום בנפש שמתקשה להשתנות, שמפחד להודות, שמעדיף להישאר במקום המוכר רק משום שהוא מוכר. לפעמים שנים של סיבובים...
ואז נשמעת הקריאה האלוקית: "רַב לָכֶם." די. די להסתובב סביב אותו מקום, סביב אותו כאב. די לתת לעבר להחזיק את ההגה. העבר יכול להסביר אותנו, אבל אסור לו לנהל אותנו. די לחשוב שהמקום שבו היית – הוא המקום שבו אתה חייב להישאר.
התורה ממשיכה ואומרת: "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה." וכאן טמון מסר נפלא על נפש האדם. המילה "צפון" פירושה דבר חבוי, נסתר. כפי שמבואר בספרי החסידות, "צפון" הוא מלשון דבר גנוז ונעלם האוצר שהקב"ה הטמין בתוך כל יהודי.
בתוך כל יהודי הצפין הקב"ה כוחות של אמונה, אומץ, התמדה, שמחה ויכולת להתחיל מחדש.
"פנו לכם צפונה" פנו אל החלקים הצפונים שבתוככם. גלו את האוצרות שהקב"ה שם בכם. ויש כאן עומק נוסף. "צפונה" היא גם קריאה להביט קדימה.
אל תישארו עם הפנים אל המדבר. הרימו את העיניים אל הדרך שהקב"ה פותח לפניכם.
את העבר צריך לזכור, ללמוד ממנו, לתקן את מה שאפשר ולהודות על הטוב שקיבלנו ממנו. אבל אסור להפוך אותו לבית.
בשנים האחרונות, במסגרת לימודיי והכשרתי ברפואת הנפש, נוכחתי לראות עד כמה דברי התורה הללו פוגשים את נפש האדם גם במציאות היומיומית. פעמים רבות אדם ממשיך לשאת בתוכו כעס, אשמה, עלבון או כאב מן העבר, והם הופכים ל"הר" שסביבו הוא ממשיך להסתובב שנים ארוכות. הוא רוצה להתקדם, אך שוב ושוב מוצא את עצמו חוזר לאותו מקום, כשהעבר ממשיך לעכב את צמיחתו ולהשפיע על תחומים רבים בחייו.
אחד הכלים היפים והעוצמתיים המסייעים בתהליך השחרור הוא כתיבת מכתב סליחה לאו דווקא כדי למסור אותו למישהו, אלא כדי לתת מקום לרגשות, לעבד אותם, להכיר בהם, ולשחרר את מה שכבר אינו צריך לנהל את החיים.
כאשר האדם מסכים להניח את המשא הכבד שהוא סוחב על כתפיו, מתפנה בליבו מקום לצמיחה חדשה. הגיע הזמן להתקדם...
דווקא בימים אלו, ימי בין המצרים, המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת. גם אנחנו עומדים בין עבר לעתיד, בין חורבן לבניין. השאלה אינה רק על מה אנחנו מתאבלים, אלא לאן אנחנו בוחרים לצעוד מכאן.
אנחנו זוכרים את החורבן, אך התורה מבקשת מאיתנו גם לבנות. כל מעשה של אהבת חינם, כל ויתור, כל סליחה וכל מילה טובה הם עוד לבנה בבניין ירושלים ומקרבים את הגאולה. עלינו להאמין בכך בכל לב, ולחכות לו בכל יום שיבוא...
קוראים יקרים ואהובים, לכל אחד מאיתנו יש הר שהוא מכיר, השאלה היא לא האם יש הר, השאלה היא כמה זמן עוד נמשיך להסתובב סביבו. אולי ההר הגדול ביותר בחיינו אינו זה שעומד מולנו, אלא זה שאנחנו ממשיכים להסתובב סביבו.
אולי דווקא השבת הזו היא הרגע שבו נפסיק להקיף את אותו ההר, עם קדושת השבת ועם השקט שהיא מביאה אל הלב, נעשה בע"ה צעד אחד קטן קדימה, ונגלה שהקב"ה כבר הכין עבורנו דרך חדשה. כי כאשר אדם מפסיק להסתובב סביב ההר ומעז לעשות את הצעד הראשון קדימה הוא מגלה שהקב"ה כבר הולך לפניו ומיישר את הדרך.
וכשם שנזכה לצאת מן ההרים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, כך נזכה כולנו לצאת מימי החורבן אל ימי הגאולה, בבניין ירושלים ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום ומבורך.
חי מנשה, מו"ל "אור העיר"
תגובות
טוען...