חי מנשה חי את הפרשה / פרשת כי תבוא מחשבות, סיפורים ותובנות לחיים מתוך פרשת השבוע.

לרקוד עם הכאב

שבת שלום, אחים יקרים ואהובים.

יש רגעים שבהם כל הדרכים נסגרות וללב לא נותר אלא להיאחז באמונה; כך היה ליד מיטתו של ילד קטן, שמצבו החמיר והרופאים התקשו להותיר להוריו תקווה מלבד התקווה לנס.

האב נמנה עם חסידי הרבי מהר״ש, רבי שמואל מליובאוויטש. הוא ידע כי רק דרך אחת נותרה לפניו להציל את בנו: לנסוע לליובאוויטש ולבקש את ברכת הרבי. בלב כבד נפרד מבנו וממשפחתו ויצא למסעו.

לקראת חג הסוכות הגיע לליובאוויטש. הוא ידע כי בימי החגים הרבי אינו מקבל אורחים ל׳יחידות׳, אך החל להרעיף תחנונים ולדבר על ליבו של הגבאי, עד שקבע לו ׳יחידות׳ באחד מימי חול המועד סוכות.

מקובל היה בין חסידים כי אם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, תבוא הישועה; אך אם הרבי מורה להניחו על השולחן, סימן הוא כי אפסה תקווה חלילה.

נכנס החסיד והושיט את הפתק לידו של הרבי, ואולם הרבי הורה לו להניחו על השולחן. החסיד קלט היטב את משמעות הדבר, ובלב כבד יצא מן החדר. תקוותו הגדולה התפוגגה.

הגיע ליל שמיני עצרת. זקנים וצעירים רקדו בעוז, והרבי ניצח על השמחה, אך החסיד לא היה מסוגל להזיז את רגליו. ופתאום התעשת ואמר לעצמו: ״חסיד אתה? הלוא שמחת תורה היום! כיצד תערבב את צערך האישי עם שמחת החג?! הטל את עצמך אל תוך ים השמחה ויהי מה״.

תיכף הצטרף למעגל הרוקדים, חיבק את ספר התורה, עצם את עיניו והיה כל־כולו שרוי בשמחה עילאית.

יצאו החגים, והחסיד נכנס לקבל את ברכת הדרך. הפעם קיבלו הרבי בפנים מאירות ואמר: ״בפעם הראשונה שנכנסת וביקשת בעבור בנך, לא ראיתי שום דרך להצילו; ואולם כאשר בשמחת תורה התעלית על עצמך, הגברת את הנשמה על הגוף ושמחת בשמחת התורה באמת — קרעת את גזר הדין, ובנך יצא מהמשבר ורפואתו קרובה לבוא!״. את הסיפור סיפר הרבי הריי״צ, רבי יוסף־יצחק שניאורסון, ואמר: בחסיד הזה נתקיים המאמר ״שמחה פורצת גדר״.

אחים יקרים, פרשת כי תבוא מדברת על ברכות גדולות: ״וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ״. אבל בתוך הפרשה מופיע גם פסוק שמכריח אותנו לעצור: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל״.

שימו לב: לא כתוב שהאדם לא עבד את ה׳. הוא עבד, קיים ועשה, אבל משהו היה חסר: השמחה.

הרמב״ם כותב: ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא״. השמחה אינה פרט שולי בעבודת ה׳, אלא הכוח שמכניס חיים לתוך המצווה ומחבר את האדם באמת אל הקב״ה.

לפעמים, מתוך הניסיונות וההתמודדויות של חיי היום־יום, משהו בתוכנו מעט כבה, ולעיתים אנחנו אף נכנסים, חלילה, למרה שחורה. אנחנו ממשיכים להתפלל, לקיים מצוות וללמוד תורה, אבל עבודת ה׳ הופכת אצלנו להרגל, לחובה ולעול שאנחנו נושאים. המעשים נשארים, אך השמחה והחיות נחלשות. התורה מזכירה לנו שלא די רק לעשות את רצון ה׳; עלינו להכניס אל עבודתנו גם את הלב, את האהבה ואת השמחה, ולזכור איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות יהודים, לקיים מצוות ולהיות קרובים אל הקב״ה.

בעניין זה נביא את דבריו הנפלאים והקדושים של רבינו נחמן מברסלב זיע״א, (ליקוטי מוהר״ן תנינא כג, ו): ״בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל פִּי מָשָׁל שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן. כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה, כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה, שֶׁיְּהַפֵּך הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה כְּדֶרֶך הַבָּא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּך כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ לְתוֹך הַשִּׂמְחָה״.

הדיבור הנהדר של רבינו מלמד שיש שתי מדרגות בשמחה. המדרגה הראשונה היא שכאשר האדם מתחזק בשמחה, הדאגות, הייסורים והעצבות נדחקים הצדה ונעלמים לזמן־מה.

אבל יש מדרגה גבוהה יותר: לא רק לברוח מן העצבות באמצעות השמחה, אלא לקחת את העצבות עצמה ולהכניס אותה אל תוך מעגל השמחה, ממש כפי שבני אדם שמחים ורוקדים חוטפים אדם עצוב העומד מן הצד, מכניסים אותו בכוח אל המעגל, עד שגם הוא מתחיל לרקוד ולשמוח.

כלומר, האדם אינו מתעלם מן הכאב ואינו מעמיד פנים שהכול טוב. הוא מביט במה שכואב לו, ובכל זאת מחפש כיצד להפוך גם אותו למקור של אמונה, קרבת ה׳ והתחזקות. הוא מזכיר לעצמו שגם בתוך הקושי ה׳ נמצא עמו, שגם מן הניסיון אפשר לצמוח, ושגם החיסרון יכול לעורר תפילה, געגוע וקשר עמוק יותר עם הקב״ה. איזו עצה נפלאה: להכניס את הכאב אל המעגל ולהפוך אותו בעצמו לריקוד.

וזה בדיוק מה שעשה אותו חסיד. הוא לא שכח את בנו ולא הפסיק לכאוב, אבל הוא לא הניח לכאב לסגור את ליבו. הוא לקח את הדאגה, את הפחד ואת השבר, והכניס גם אותם אל מעגל הרוקדים.

כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו: כשהבעיה תיפתר, כשהבריאות תתחזק, כשהכסף יגיע, כשהתפילה תיענה אז אהיה שמח. והחיים עוברים בין ״כש...״ אחד ל״כש...״ הבא.

אבל התורה אומרת: ״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. תעצור ותראה את הטוב שכבר קיים. עוד בוקר לומר ״מודה אני״, עוד תפילה, עוד מצווה, עוד הזדמנות לעזור ליהודי. שום דבר מזה אינו מובן מאליו אחים יקרים. כל אלה הן מתנות והזדמנויות להתחזק ולהתמקד בצורה נכונה יותר בתכלית שלנו- בייעוד של כל אחד מאיתנו.

אולי כדאי שנכתוב בגדול על קיר הבית, וכמובן עמוק בלב, את המשפט החשוב הזה: ׳וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ׳ כדי שלא נשכח לעצור, להתבונן ולשמוח בכל הטוב שכבר קיבלנו.

אנחנו נמצאים בחודש אלול, ימים של חשבון נפש ותשובה. אבל אולי לצד השאלה מה עלינו לתקן, כדאי לשאול גם: מתי בפעם האחרונה שמחתי שיש לי את ה׳? מתי שמחתי שיש לי עם מי לדבר, למי להתפלל ולאן לחזור גם כשקשה? כי השמחה אינה אומרת שאין כאב. היא אומרת שגם בתוך הכאב אנחנו זוכרים שאיננו לבד; שיש לנו אבא בשמים, שיש משמעות לכל ניסיון, ושגם מהמקום החשוך ביותר אפשר למצוא דרך להתקרב אליו.

ל׳צמח־צדק׳ היה חסיד, חנווני, שהתפלל בציבור והקפיד על שיעורים קבועים בתורה. בשבת היה מאריך בתפילה וחוזר על מאמר חסידות ברבים. פעם אחת נפלה עליו מרה שחורה מדרך עבודתו, והוא התעצב והצטער מאוד על מצבו. נכנס אל הרבי ושפך לפניו את מר ליבו. אמר לו הרבי: ״נלכדת ברשת הנפש הבהמית, שהטילה בך מרה שחורה כדי לבלבל אותך מעבודתך. שוב לנהוג כפי שנהגת עד עכשיו, ועורר בעצמך שמחה על שעוסק אתה בעבודת ה׳״.

נסיים בציטוט גדול של רבי אהרן הגדול מקרלין: "השמחה אינה מצווה מפורשת מהתורה, אבל מה שהשמחה עושה שום מצווה אינה יכולה לעשות, והעצבות אינה עבירה מפורשת מהתורה, אבל מה שעצבות יכולה לגרום שום עבירה לא יכולה לגרום".

אשרי מי שזוכה לשמוח בעבודת ה׳, לשמח את נשמות ישראל ולהכניס גם את הלב השבור אל המעגל. לפעמים דווקא שם, ברגע שבו הכול נראה סגור, השמחה פותחת שערים ופורצת את כל הגדרות.

שבת שלום ושמחה בלב.

שלכם באהבה,

חי