דיבורים טובים

מאת: חי מנשה

ביום רביעי האחרון, ערב ראש השנה, התקשר אליי בן משפחה ואמר שקנה לי משהו ורוצה להעביר לי אותו. רק לאחר מכן התברר שמדובר במתנה לכבוד יום הולדתי, שחל יומיים קודם לכן.

ירדתי לקחת את המתנה והופתעתי לראות קרטון גדול עטוף בלבן. הוא הגיש לי אותו בהתרגשות ואמר: ״זה משהו מיוחד״.

עליתי לביתי, פתחתי את הקרטון ונדהמתי לגלות בתוכו שופר שאורכו כמטר. שופר מיוחד, איכותי ומרשים מאוד, בצירוף תעודה, מעמד מיוחד וכל הדרוש לשמירתו ולניקויו.

התרגשתי מאוד לקבל מתנה כזאת דווקא בערב ראש השנה. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.

באותו ערב נפגשנו שוב בחגיגת יום הולדת של בן משפחה. ניגשתי אל מעניק המתנה והודיתי לו מעומק הלב. ואז הוא הביט בי ואמר משפט ששינה עבורי את משמעותה של המתנה כולה:

״אתה נתת לי תקווה פעם אחת. מגיע לך מכל הלב״.

באותו רגע הבנתי שהתמונה גדולה הרבה יותר מהשופר שקיבלתי. מילים שאמרתי פעם, בזמן הנכון וברגע הנכון, פעלו את פעולתן. בלי שתכננתי, ואפילו בלי שידעתי, הן נגעו בלבו של אדם והעניקו לו תקווה.

אחים יקרים, הדיבורים שלנו משאירים רושם.

כוח הדיבור של האדם מופיע כבר בתיאור בריאתו: ״וייצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז). את המילים ״לנפש חיה״ מתרגם אונקלוס: ״לרוח ממללא״ רוח מדברת.

האדם נוצר מן העפר, ולאחר מכן הקב״ה נפח בו נשמה אלוקית. ומהי התוצאה הישירה של הנשמה השוכנת בגופו? האדם נעשה למדבר. כוח הדיבור אינו רק אמצעי להעברת מידע; הוא המקום שבו הנשמה, הנפש והלב מתגלים בעולם. רבינו נחמן מברסלב זיע״א מלמד: ״כי הדיבור הוא הנפש בעצמה״ (ליקוטי מוהר״ן, חלק א, תורה עח). כשהלב סגור והנפש מרגישה שהמציאות סוגרת עליה, אפשר לפתוח פתח באמצעות מילים של אמונה, תפילה ותקווה. אין זו התעלמות מן הקושי, אלא בחירה שלא לתת לייאוש את המילה האחרונה. כשאדם מדבר תקווה, הוא יוצר בתוכו מקום שבו התקווה יכולה לחיות.

אבל דווקא משום שהדיבור הוא כלי קדוש המסוגל להחיות, הוא גם מחייב אותנו לזהירות גדולה. ביום הכיפורים אנו מתוודים: ״על חטא שחטאנו לפניך בטומאת שפתיים״.

טומאת שפתיים כוללת את החטאים הנעשים באמצעות כוח הדיבור: לשון הרע ורכילות, שקרים ומרמה, ניבול פה, לעג, ליצנות פוגענית, הבטחות שווא ומילים המבזות את הזולת.

מדוע מכונה הדבר דווקא ״טומאה״?

השפתיים שלנו נועדו להיות כלי שרת קדוש. בהן אנו מתפללים, לומדים תורה, מברכים, מעודדים, מפייסים ומשמחים. כאשר משתמשים בכלי הקדוש הזה כדי לפגוע, להשפיל או להפיץ שמועה, מטמאים את המתנה האלוקית שקיבלנו. חז״ל הזהירו: ״לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן״ (ברכות יט ע״א), וכן אמרו: ״ברית כרותה לשפתיים״ (מועד קטן יח ע״א; סנהדרין קב ע״א). בכך הם מלמדים אותנו שלא להוציא מפינו דיבורים שליליים, אף לא מתוך כעס, צחוק או הרגל. מילים שאנו אומרים מותירות רושם ועלולות להשפיע עלינו ועל הסובבים אותנו, גם כשלא התכוונו אליהן ברצינות.

לכן כדאי להוציא בהדרגה מן הלקסיקון ביטויים שליליים כגון ״אני חולה עליך״, ״אני מת עליך״ או ״נשבע בחיים שלי״, ולהחליפם במילים טובות, נקיות ומלאות חיים.

בית העלמין בפתח תקווה־סגולה הוקם בשנת תרמ"ט (שנת 1888 למניינם), עשר שנים אחרי יסוד המושבה. כשקידשו את חלקת בית העלמין כמנהג ישראל, אמרו האנשים שהשתתפו במעמד זה לזה בהלצה: "נו, מי יהיה כאן הנפטר הראשון?". אחד מן הנוכחים אמר בהלצה "אין לי בעיה להיות הראשון". לא עברו עשרה ימים והאדם נפטר בפתאומיות. וכך למעשה הוא אכן היה הראשון שנקבר בבית העלמין שאותו חנך. כשקברו אותו החליטו רבני העיר לרשום על מצבתו את מה שאירע, על מנת שאחרים ילמדו על כוחן של מילים ליצור מציאות.

וכך נחרט על מצבתו: "הנפטר הראשון בבית הקברות הזה, איש ישר ר' ניסן ליב בן חיים גמזו ז"ל. איש גלמוד, שעלה לארץ עם בני עירו שהתיישבו במושבותינו, והתבטא עשרה ימים לפני פטירתו, בהיותו בריא ושלם, ואמר שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בבית הקברות הזה, ונפטר לבית עולמו ביום י"ט בתשרי תרמ"ט. תנצב"ה".

סיפורו נחרת על המצבה לדורות וממחיש עד כמה עלינו להיזהר במה שאנו מוציאים מפינו.

קוראים יקרים, מילה רעה עלולה להישאר בלבו של אדם במשך שנים, אך גם מילה טובה יכולה ללוות אותו כל חייו. משפט אחד מסוגל לחזק ילד, להשיב שלום לבית, לעודד אדם חולה, להפיח תקווה במי שהתייאש ולהזכיר לאדם עצוב שהוא אהוב ושאינו לבד. לפעמים איננו יודעים מה עובר על האדם העומד מולנו. הוא מחייך, אבל בתוכו מתחוללת סערה. דווקא מילה טובה הנאמרת בדרך אגב יכולה להפוך לנקודת אור שתאיר לו יום שלם. ייתכן שמבחינתנו הייתה זו מחמאה קטנה, אך מבחינתו זו הייתה התשובה לתפילה שהתפלל בלבו.

לכן, לצד הזהירות מלשון הרע, עלינו ללמוד גם שלא לחסוך בדיבורים טובים. אם חשבנו דבר טוב על מישהו נאמר לו. אם ראינו מאמץ נעריך אותו. אם אדם יקר לנו נזכיר לו זאת. אם מישהו העניק לנו כוח נודה לו. אין צורך להמתין לאירוע מיוחד כדי לומר: ״אני מאמין בך״, ״אני גאה בך״, ״עשית לי טוב״ או ״אני שמח שאתה בחיי״.

קיבלתי שופר מהודר שאורכו כמטר, אבל הקול הגדול ביותר שיצא ממנו עבורי היה דווקא משפט קצר אחד: ״אתה נתת לי תקווה״.

השופר הזה הזכיר לי שלכל אחד מאיתנו יש שופר פנימי הפה שלנו. באמצעותו אנחנו יכולים להעיר לבבות, לחזק נשמות ולבשר לאדם שעוד מחכה לו עתיד טוב.

לקראת יום הכיפורים נבקש סליחה על המילים שפגעו, אך נקבל על עצמנו גם להרבות במילים שמרפאות. נטהר את שפתינו לא רק באמצעות שתיקה מדיבור רע, אלא גם באמצעות תפילה, תורה, הודיה, עידוד ואהבת ישראל.

כי לפעמים מילה אחת טובה, הנאמרת מן הלב, יכולה להיכנס ללב אחר ולהשיב לו את התקווה.

גמר חתימה טובה, ושנזכה לשנה מלאה בדיבורים טובים, מחזקים ומשמחים. אמן.