ההתחדשות העירונית אינה מותרות – היא הצלת חיים

שלומי אסייג יש אזרחים בישראל שבזמן אזעקה רצים לממ"ד בתוך שניות. ויש כאלה שאין להם לאן לרוץ. דווקא בימים אלו, כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מציאות ביטחונית מורכבת, מתחדד פער כואב בין שכונות חדשות לבין שכונות ותיקות. בעוד שבבניינים החדשים נכנסים למרחב מוגן במהירות, אלפי משפחות המתגוררות בבניינים ישנים נותרות ללא ממ"ד, ללא מקלט תקני — ולעיתים אף במבנים שהוגדרו כמסוכנים. עבור הדיירים הללו, כל אזעקה היא רגע של חרדה אמיתית. אין להם מרחב מוגן, אין להם חדר בטוח, הם נשארים בבית — ומתפללים שהטיל ייפול רחוק. זו אינה גזירת גורל. זו מציאות שנוצרה לאורך שנים של קיפאון, בירוקרטיה ותהליכים איטיים מדי בתחום ההתחדשות העירונית. פרויקטים רבים נתקעים בדרך, לעיתים בשל חוסר ודאות תכנונית, ולעיתים בשל היעדר הובלה מספקת מצד הרשויות המקומיות. דווקא עכשיו, בזמן מלחמה, צריך לומר את האמת בצורה ברורה: התחדשות עירונית אינה רק עניין של נדל"ן. היא אינה רק שדרוג של בניינים או העלאת ערך נכסים. בראש ובראשונה — היא הצלת חיים. בניינים חדשים נבנים עם ממ"דים, עם תשתיות מודרניות ועם עמידות גבוהה בהרבה גם בפני רעידות אדמה וגם בפני איומים ביטחוניים. הפער הזה מורגש היטב אצל התושבים. בזמן שבשכונות החדשות נכנסים למרחב מוגן בתוך שניות — דיירים בשכונות הוותיקות נאלצים לחפש פתרונות מאולתרים, או להישאר חשופים. כאן נכנסת לתמונה אחריותה של העירייה. רשות מקומית שרואה את טובת תושביה חייבת להיות גורם מוביל ודוחף בתהליכי התחדשות עירונית — לא רק גורם מאשר. בידה היכולת לקדם תוכניות, להאיץ הליכים, ללוות דיירים וליצור ודאות שתאפשר לפרויקטים לצאת לדרך. כאשר עירייה פועלת בנחישות — הדברים מתקדמים. כאשר היא מהססת או מתעכבת — התושבים הם אלה שמשלמים את המחיר. המלחמה הנוכחית צריכה להיות קריאת השכמה. אי אפשר להמשיך להתייחס להתחדשות עירונית כתהליך שאפשר לדחות לעוד חמש או עשר שנים. עבור אלפי משפחות, כל שנה כזו היא עוד שנה ללא ממ"ד, עוד שנה בבניין מתפורר — ועוד שנה של סכנה ממשית. התושבים בשכונות הוותיקות אינם מבקשים פריבילגיה. הם מבקשים דבר בסיסי: ביטחון. קורת גג בטוחה ומרחב מוגן למשפחה שלהם. ובמדינה שחיה תחת איום מתמיד — זה לא מותרות. זו חובה.