כשהברכה הופכת למבחן: הסכנה הגדולה שמסתתרת דווקא בשפע. חי מנשה | חי את הפרשה
פרשת עקב מלמדת אותנו שיעור עמוק לחיים: לא רק החסרונות והקשיים הם ניסיון גם ההצלחה, השפע והברכה עלולים להיות מבחן. בין עסקים מצליחים, פרנסה, בריאות והישגים, קל לאדם לשכוח מאין הגיע הכול ולהרגיש ש"כוחי ועוצם ידי" עשה את החיל. דרך סיפור נוגע ללב, דברי התורה ומצוות ברכת המזון, מזכיר חי כי השאלה האמיתית אינה כמה יש לאדם אלא מה השפע עושה לו בלב. האם הוא הופך אותו לעניו, מכיר תודה וקרוב יותר לבורא עולם, או גורם לו לשכוח ממי קיבל את הכוח? פרשת עקב מזמינה אותנו לעצור גם בתוך השפע, להרים את העיניים לשמים ולזכור: ההצלחה שלנו היא השתדלות אבל הכוח לעשות חיל הוא מתנה.
חי את הפרשה / פרשת עקב
כשהשפע הופך לניסיון
יש סיפור על אדם שזכה, לאחר שנים רבות של עמל, להקים עסק מצליח. בתחילת דרכו היה פותח כל בוקר בתפילה, מבקש מהקב"ה שיצליח את דרכו, וכל עסקה קטנה הייתה מלווה ב"בעזרת ה'". הוא ידע היטב שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים.
הימים חלפו. העסק התרחב, החשבון בבנק תפח, וגם סדר היום השתנה. את מקומה של תפילת הבוקר תפסו פגישות, ואת רגעי ההודאה החליף המרדף אחר ההצלחה.
ואת התחושה שהכול מתנה מן השמים החליפה מחשבה שקטה ומסוכנת: “אני עשיתי את זה.״
יום אחד פגש אותו חבר ותיק ושאל: "אחי היקר, אתה זוכר איך פעם על כל דבר היית אומר 'בעזרת ה''?"
חייך האיש והשיב: "פעם הייתי צריך עזרה..."
זו אולי תשובה שנאמרה בחצי חיוך, אבל היא חושפת את אחת הסכנות הגדולות ביותר בחיי האדם.
דווקא משום כך, פרשת עקב אינה מזהירה אותנו רק מפני רגעי החסר אלא דווקא מפני רגעי השפע. כי דווקא כשהכול מסתדר, כשהברכה מציפה את חייו של האדם, שם מתחיל המבחן האמיתי שלו גם עם הסביבה וגם עם הקב"ה.
התורה מתארת ברכה גדולה: בתים טובים, שדות, כסף וזהב, הצלחה ופרנסה. אבל אז משה רבנו עוצר את הכול ומוסיף אזהרה אחת שאמורה ללוות כל אדם בכלל ואדם מצליח בפרט: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה." כמה אנחנו צריכים להיזהר מזה…
שימו לב ללשון הפסוק "ואמרת בלבבך". משה רבנו אינו מדבר על מי שמכריז בגאווה כלפי חוץ. הוא מזהיר מפני מחשבה שקטה שמתחילה עמוק בלב. גם אם האדם אינו אומר זאת לאיש, אם בליבו הוא מתחיל להרגיש שהוא מקור הכוח וההצלחה כאן מתחילה הסכנה.
אין מדובר כאן באדם שמתכוון למרוד בבוראו. מדובר באדם שההצלחה גרמה לו, כמעט מבלי שישים לב, לייחס את הכול לעצמו. אדם שעבד, התאמץ והשקיע, ולכן התחושה הזו טבעית. אבל דווקא כאן התורה מבקשת לעצור ולזכור: אל תיתן להצלחה להפוך לגאווה. תפעל, תיצור, תתקדם אך לעולם אל תשכח מי נתן לך את הכוחות לעשות זאת.
לכן התורה ממשיכה מיד ואומרת: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל."
שימו לב לדקות שבפסוק. התורה אינה אומרת שהקב"ה נותן רק את הכסף או את ההצלחה, אלא שהוא נותן את הכוח לעשות חיל. הבריאות לקום בבוקר, הכישרון, היצירתיות, כוח ההתמדה, ההזדמנויות שנקרות בדרכנו, האנשים שאנו פוגשים בדרך והיכולת לקבל את ההחלטות הנכונות כל אלו הם מתנות מן השמים.
קוראים יקרים, הבעיה אינה בהצלחה עצמה.
התורה אינה יוצאת נגד עושר או שגשוג, אלא נגד הרגע שבו האדם שוכח שמקור הברכה הוא הקב"ה ומרגיש ש"כוחי ועוצם ידי" הם שעשו את הכול. זו בדיוק האשליה שמשה רבנו מבקש לנפץ.
אולי משום כך, דווקא בפרשתנו מופיעה מצוות ברכת המזון המצווה הכל כך חשובה הזו - הברכה היחידה בכל הברכות שהיא מן התורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ."
מדוע התורה מצווה לברך דווקא אחרי ששבענו?
מפני שכאשר האדם רעב הוא יודע לבקש. אבל כשהוא שבע הוא עלול לשכוח להודות.
ברכת המזון היא תרגול יומיומי של הכרת הטוב. כמה שקריאת ברכת המזון בנחת, מילה במילה, פותחת את הלב לשפע וטוב. התורה מחייבת אותנו לעצור לרגע, גם באמצע המרוץ, ולהודות על הלחם, על הפרנסה, על המשפחה ועל כל מה שניתן לנו. היא מזכירה לנו שהאוכל שעל שולחננו, והכוח שקיבלנו כדי להשיגו, אינם מובנים מאליהם.
אני חושב שאחד המראות המרגשים ביותר הוא לראות את הילדים הטהורים יושבים לאחר הארוחה וקוראים את ברכת המזון. בפשטות ובתמימות הם לומדים לעצור לרגע, לומר "תודה", ולהכיר בכך שגם הלחם שעל שולחנם אינו מובן מאליו.
זו אינה רק ברכה שלאחר האכילה; זהו שיעור לחיים. שיעור בהכרת הטוב, בסבלנות ובהבנה שכל השפע שאנו נהנים ממנו הוא מתנה מהקב"ה. כך מחנכים דור שיודע שלא רק לבקש אלא גם להודות.."
רבותינו מלמדים שהקב”ה חפץ להעניק לאדם כל טוב, אך לעיתים דווקא מתוך אהבתו הגדולה אליו, הוא מעכב ממנו שפע מסוים מפני שהוא יודע שיש ברכות שאדם עדיין אינו מוכן לקבל. יש שפע שמרים את האדם, ויש שפע שעלול להפיל אותו. וכבר אמר שלמה המלך בספר קהלת: “עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ” (קהלת ה’, יב). לכאורה, כיצד ייתכן שעושר שהוא ברכה גדולה מן השמים יהפוך לרעה? אלא ששלמה המלך מלמד אותנו שהבעיה אינה בעושר עצמו, אלא במה שהוא מחולל בלב האדם. כאשר השפע גורם לאדם לשכוח את מקור הברכה, לאבד את הענווה ולהרגיש ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” אז הברכה עצמה עלולה להפוך לניסיון.
אחים יקרים, הענווה אינה לחשוב שאין לך כישרונות, להפך צריך וחשוב שאדם ידע את מעלותיו וישתמש בהם לתועלת. הענווה היא לדעת שכל הכישרונות שקיבלת ניתנו לך כדי להרבות טוב בעולם.
בסופו של דבר, השאלה אינה כמה יש לאדם, אלא מה ה”יש” עושה לאדם.
האם הוא הופך אותו לאדם מכיר תודה, נדיב ועניו או לאדם שחושב שהכול מגיע לו?
האם הוא מקרב אותו לבורא עולם או חלילה גורם לו לשכוח ממי הגיע כל השפע?
יהי רצון שנזכה כולנו לשפע של פרנסה, בריאות ושמחה, אך בעיקר שנזכה לזכור כל רגע את דברי התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל."
כי בסופו של דבר, האדם פועל ומשתדל אך הכוח, הברכה וההצלחה מגיעים ממנו יתברך בלבד. ממנו בלבד ולא משום כוח אחר.
נזכור, קוראים יקרים, כי האדם הגדול באמת אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שגם לאחר כל ההצלחות, הברכות והשפע יודע להרים את עיניו לשמים בכל רגע אפשרי, ולומר מעומק הלב:
טעטע (אבא), ריבונו של עולם, תודה רבה לך. הכול ממך!
שבת שלום ומבורך.
שלכם באהבה,
חי מנשה, מו"ל "אור העיר"
תגובות
טוען...