כל עוד הנר דולק: המתנה הגדולה שהקב״ה נתן לנו דווקא אחרי הנפילה

חי את הפרשה | פרשת נצבים וילך

לחיות בתשובה

שבת שלום, אחים יקרים ואהובים.

יש מתנה אחת שהקב״ה נתן לנו, שאילו היינו מבינים באמת את גודלה, אולי היינו מסתכלים אחרת לגמרי על כל נפילה, טעות והחמצה בחיים שלנו.

למתנה הזאת קוראים תשובה.

ולא במקרה דווקא בפרשת נצבים, הנקראת בסמיכות לראש השנה, חוזרת התורה שוב ושוב על השורש שו״ב:

״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״,

״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״,

״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״,

״וְאַתָּה תָשׁוּב״,

״כִּי תָשׁוּב אֶל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

נדמה שהמילה הזאת מלווה אותנו לאורך הפרשה ולוחשת לנו שוב ושוב:

אפשר לשוב. תמיד אפשר לשוב.

חז״ל מלמדים ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, וביניהם התשובה (נדרים לט ע״ב).

עוד לפני שנברא האדם, לפני שהייתה נפילה ולפני שהיה חטא, כבר הכין הקב״ה את הדרך לשוב.

התשובה אינה פתרון חירום שנולד לאחר שהאדם קלקל. היא חלק מתוכנית הבריאה מלכתחילה.

כביכול אומר לנו הקב״ה: אני יודע שיהיו עליות ויהיו נפילות, אבל לעולם אל תחשוב שהסיפור שלך נגמר. תמיד השארתי לך דרך חזרה.

המושג ״חזרה בתשובה״ נתפס אצל לא מעט אנשים בצורה מצומצמת, כאילו הוא שייך רק למי שהיה רחוק מתורה ומצוות וכעת מבקש להתקרב.

אבל האמת היא שהתשובה שייכת לכל אדם, בכל מקום ובכל מדרגה שבה הוא נמצא.

אין אדם שאינו נכשל לעיתים, בשוגג או במזיד, במחשבה, בדיבור או במעשה. בין בדברים שבינו לבין בורא עולם ובין בדברים שבינו לבין חברו.

כל אחד מאיתנו נדרש מפעם לפעם לעצור, להביט פנימה, לזהות את המקומות שדורשים תיקון ולשוב.

כי תשובה איננה רק שינוי של אורח חיים. תשובה היא האפשרות לתקן את מה שקלקלנו, להתקרב מחדש, להשתנות ולהיות היום טובים יותר ממה שהיינו אתמול.

ואולי כבר האדם הראשון מלמד אותנו עד כמה אנחנו זקוקים למתנה הזאת.

לאחר חטא עץ הדעת שואל הקב״ה את אדם הראשון: ״הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?״

זה היה יכול להיות הרגע לומר בפשטות: ריבונו של עולם, חטאתי.

אלא שאדם משיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״.

רש״י כותב על המילים ״אשר נתתה עמדי״: ״כאן כפר בטובה״. והרמב״ן מסביר שחז״ל ראו בדבריו מעין הטלת אחריות כלפי מעלה.

יש כאן שיעור גדול:

לפעמים מה שמעכב אותנו מלשוב אינו החטא עצמו, אלא הקושי לעצור, לקחת אחריות ולומר: טעיתי, ומכאן אני רוצה להשתנות.

לא לחכות לסוף

שימו לב, קוראים יקרים.

בדרך כלל אנחנו רגילים לעשות חשבון נפש דווקא בסופו של זמן מסוים: בסוף היום, בסוף השבוע, בסוף החודש או בסוף השנה.

אבל אולי התחנות הללו באות ללמד אותנו משהו גדול יותר:

לא לחכות רק לסוף. לחיות חיים שיש בהם התבוננות וחשבון נפש באופן תמידי.

לעצור מעת לעת, ללמוד ממה שעברנו, להסיק מסקנות ולכוון מחדש את הדרך.

בכל לילה, בקריאת שמע שעל המיטה, אנחנו מקבלים הזדמנות לעצור את היום.

לפני שהעיניים נעצמות, לחשוב לרגע:

איך עבר עליי היום?

איפה הייתי טוב?

היכן טעיתי?

במי אולי פגעתי?

ועל מה אני רוצה לומר תודה?

ואז מגיע ערב שבת קודש.

הזדמנות לעצור את השבוע.

שישה ימים רצנו, עבדנו, דיברנו והתמודדנו, והשבת מזמינה אותנו לחזור פנימה.

בערב ראש חודש אפשר לעצור ולהביט על החודש שחלף. לא במקרה נהגו חסידים ואנשי מעשה לכנות את ערב ראש חודש ״יום כיפור קטן״, זמן לתשובה, תפילה וחשבון נפש.

ואז מגיע חודש אלול, התחנה שבה אנחנו מביטים על השנה כולה.

לא כדי לשקוע במה שהיה, אלא כדי לשאול:

לאן אני רוצה ללכת מכאן?

ויש עוד תחנה, אישית ומיוחדת מאוד: יום ההולדת, ראש השנה הפרטי של האדם.

זכיתי להיוולד בכ״ה באלול, היום הראשון למעשה בראשית, ובכל שנה הימים האלה מזכירים לי לעצור ולשאול:

עוד שנה עברה, אבל האם גם אני התקדמתי?

האדמו״ר הקדוש מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי״ד, כתב ביומנו האישי, שנדפס בספרו ״צו וזירוז״, עצה נפלאה: בכל שנה יצייר האדם לעצמו כיצד הוא רוצה להיות בשנה הבאה, מה יהיו מידותיו, עבודת ה׳ שלו ותוכן חייו, ובמשך השנה יבדוק את עצמו מול אותה דמות.

הרעיון הזה נוגע בנקודה עמוקה מאוד:

שנה חדשה אינה רק תוספת של שנה לגיל שלנו. היא הזדמנות להוסיף חיים לתוך השנים שלנו.

על אברהם אבינו נאמר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״.

וכל יום צריך להביא איתו חיים חדשים.

איזו עבודה נפלאה ליום הולדת, ובאמת לכל אחת מתחנות הזמן הללו:

לקחת דף ועט ולשאול את עצמנו:

מי הייתי?

במה התקדמתי?

היכן נפלתי?

איזו מידה אני רוצה לתקן?

איזה אבא, בעל, חבר ויהודי אני רוצה להיות?

ואיך הייתי רוצה להיראות בעוד שנה?

ולפעמים, אם קשה, לא צריך אפילו דף.

טבילה במקווה, כמה פרקי תהילים, תיקון הכללי, התבודדות בשדה עם שירת העשבים, או אפילו כמה דקות במרפסת מול שמים תכולים יכולים לתת מסאז׳ קטן לנפש ולעורר את האדם.

פשוט לדבר עם אבא שבשמים:

ריבונו של עולם, זה אני. כאן אני נמצא. ומכאן אני רוצה להתחיל מחדש.

התשובה קרובה אלינו

קוראים יקרים, התורה מדגישה בפנינו בשיא הבהירות, שלא נתבלבל:

״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל, יא–יד).

הרמב״ן מפרש ש״המצווה הזאת״ היא מצוות התשובה.

והתורה כאילו אומרת לנו:

התשובה אינה בשמים ואינה רחוקה מאיתנו. היא נמצאת ממש כאן. בתוך החיים שלנו, בלב, בפה ובתחנות הקטנות שבהן אנחנו מוכנים לעצור, להתבונן ולהתחיל מחדש.

מדי לילה.

שבת.

ראש חודש.

אלול.

יום הולדת.

כל תחנה כזאת לוחשת לנו מחדש:

אתה עדיין יכול לבחור אחרת.

אתה עדיין יכול לשוב.

אתה עדיין יכול להתחיל מחדש.

וכמו שאמר דוד המלך:

״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה, וַיִּשְׁמַע קוֹלִי״ (תהילים נה, יח).

אחים יקרים, אולי זו המתנה הגדולה שניקח איתנו לימים הקדושים:

לא לשאול רק כמה שנים חיינו, אלא כמה חיים הכנסנו בשנים שלנו.

כי כל עוד האדם חי, הוא יכול לשוב.

וכל עוד הוא יכול לשוב, הוא יכול להתחיל מחדש.

וכמאמרו הידוע של רבי ישראל מסלנט:

״כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן״.

והנר שלנו עדיין דולק.

שבת שלום ומבורך.

שלכם באהבה,

חי