אתה לא רק מכבד את ההורים, אתה בונה את עצמך.

כשהייתי ילד, בכל ערב שבת, גם כשלא התארחנו אצל סבא וסבתא מצד אבי, היה אבי עליו השלום מקפיד להגיע לכמה דקות לבית הוריו לפני הקידוש, רק כדי לאחל להם "שבת שלום", לבקש את ברכתם ולשמח את ליבם. הוא לא היה נשאר לסעודה. רק נכנס, חייך, כיבד והמשיך לדרכו. באחת הפעמים התלוויתי אליו. עד היום אני זוכר את סבא יושב בראש השולחן, עטור בבגדי שבת, כשפניו מאירות בקדושת היום.

אבא ניגש ואמר: ”מחילה אבא, באתי רק לומר שבת שלום, לכבד אתכם, ותיכף נצטרך ללכת...“

סבי היקר חייך ואמר משפט שלא הבנתי אז, אך מלווה אותי עד היום: "תודה רבה... אבל תזכור בני היקר אתה לא מכבד אותי. אתה מכבד את עצמך." הייתי אז ילד כבן עשר. רק כעבור שנים הבנתי שסבא לא דיבר על הכבוד שלו הוא דיבר על העתיד שלי.

בפרשת השבוע אנו זוכים לשמוע שוב את עשרת הדיברות, ובתוכן אחת המצוות היסודיות, הנשגבות והעמוקות ביותר בחיי האדם מצוות כיבוד הורים.

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". (דברים ה', ט"ז) זו מן המצוות היחידות שהתורה מגלה בהן במפורש את שכרן :"למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". אך חז"ל לימדו אותנו ששכרה גדול הרבה יותר ממה שנראה לעין.

כלל גדול מסרו לנו רבותינו: כפי שאדם מכבד את הוריו כך, במידה כנגד מידה, ילדיו יכבדו אותו. אדם אינו רק מקיים מצווה; הוא בונה את עתידו ואת הדורות שאחריו. זו דרכה של ההשגחה האלוקית.

בזכות כיבוד הורים.

מסופר שאחד ממלמדי התינוקות הגיע עם תלמידיו להיבחן אצל מרן החזון איש זצ"ל. לאחר שהסתיים המבחן, הרגיש המלמד שזו שעת רצון, ושאל את הרב:

"רבי, כיצד זוכים להגיע לגדלות כזו בתורה? מהו הסוד שזיכה את הרב להיות ה'חזון איש'?"

החזון איש שתק לרגע, הניח את ידו על ראשו, ולאחר מחשבה השיב בקצרה: "בזכות כיבוד הורים."

והוסיף: "מי שמכבד את הוריו הוא גדל, הוא צומח והוא זוכה להתעלות. אם זכיתי למה שזכיתי הכול בזכות מצוות כיבוד הורים."

אולי משום כך מצוות כיבוד הורים נמצאת בעשרת הדיברות בלוח הראשון, לצד המצוות שבין אדם למקום. חז"ל מסבירים שיש שלושה שותפים באדם הקב"ה, אביו ואמו. וכאשר אדם מכבד את הוריו, אומר הקב"ה: "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני." כלומר, מי שמכבד את הוריו – מכבד גם את מי שנתן להם את הכוח להביא אותו לעולם.

אבא ואמא הבגדים של הנשמה.

את היסוד הזה מאיר רבינו נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות יורה דעה ב׳ הלכות כיבוד אב ואם הלכה א׳), ״כִּי אִיתָא (ליקוטי תורה לארי״ז״ל פר׳ וירא) שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ נוֹתְנִין לוֹ לְבוּשׁ לְנִשְׁמָתוֹ…״

ההורים אינם מעניקים לאדם רק את חייו הגשמיים, אלא גם את ה"לבוש" הרוחני של נשמתו הכלי שדרכו הנשמה מתגלה בעולם ומקבלת דעת, חכמה ושפע אלוקי. לכן, כאשר אדם מכבד את אביו ואת אמו, הוא אינו רק גומל להם טובה; הוא מאיר את שורש נשמתו שלו, מזכך את לבושיה ומרחיב את הכלי לקבל חכמה, ברכה וסייעתא דשמיא.

לפי זה מתבארת גם הבטחת התורה: ”לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיך” - לא רק אריכות ימים כפשוטה, אלא חיים מלאי תוכן, דעת ואור, כמאמר הפסוק: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ."

חי מנשה שיבדלטא"א ואביו ז"ל

הכבוד האחרון...

בשנת תשע“א, לפני כמעט שש עשרה שנים, בערב האחרון לחייו של אבי היקר, ערב לפני שנפטר ממחלת הסרטן, הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. באותם ימים התמודדתי גם אני עם שבר קשה ברגל, לאחר שנפצעתי במשחק כדורסל. התנהלתי בעזרת קביים וכיסא גלגלים, ובקושי הצלחתי לעמוד.

באותם ימים אבא כבר היה יוצא ונכנס מבתי החולים. מחלתו הלכה והחמירה, והוא כמעט שלא הצליח לבלוע מאכלים רגילים. הוא יכול היה לאכול רק מאכלים רכים, ובעיקר מרק.

באותו יום הוא שב הביתה לאחר טיפול קשה ומתיש. בבית לא היה אוכל מוכן. אמי היקרה תחי‘ ליוותה אותו במסירות אין קץ לאורך כל המסע המפרך של מחלתו, ולא הספיקה להכין דבר באותו יום.

עמדתי במטבח, ונשאתי תפילה פשוטה. התחננתי לה‘:

"ריבונו של עולם... תן לי בבקשה כוח לעמוד על רגל אחת. ככה, רק שאוכל להכין לאבא מרק. כבר קשה לו לאכול. תן לי לזכות לקיים מצוות כיבוד אב בשמחה."

וכך היה. עמדתי על רגל אחת. הרגל השנייה הייתה מגובסת. חתכתי את הירקות לאט־לאט. דק דק... כל תנועה כאבה. אבל הלב לא הרגיש את הכאב. הלב הרגיש רק זכות.

כשהוריי חזרו הביתה קראתי בשמחה: "אבא! הכנתי לך את המרק הכי טעים בעולם!"

אבא אכל מעט. חייך והודה לי.

נישקתי את ידו ואמרתי: "אבא, תודה על הזכות. הלוואי שאזכה לכבד אותך עד מאה ועשרים." לא ידעתי שאלו יהיו כמעט המילים האחרונות שאומר לו.

באותו לילה התעוררתי מקול הכלב שנבח בחצר.

ראיתי את אבא ואמא יורדים במדרגות הבית, נוסעים שוב לבית החולים.

למחרת בשעות הערב נפטר אבי היקר.

כשחזרתי הביתה מביה"ח, כבר התקבצו בני המשפחה, הסתכלתי לכיוון המטבח, ראיתי על הכיריים את אותו סיר קטן של מרק. סיר שבושל במסירות ומתוך אהבה אינסופית.

ופתאום הבנתי, האוכל האחרון שאבא אכל בחייו היה בדיוק מאותו סיר.

עד היום, כשאני נזכר באותו מחזה, אני מרגיש שלא אני נתתי לאבא. אבא הוא שנתן לי. הוא נתן לי את הזכות לקיים את אחת המצוות הגדולות ביותר שבתורה. והכל בגלל הדוגמה שהוא הראה לי, כיבוד הורים דאורייתא (מהתורה).

כשילד רואה את הוריו מכבדים את הוריהם במסירות, הוא לומד כיצד נראית משפחה יהודית, מהי אהבה אמיתית ומהי הכרת הטוב. וכשיגדל, כך גם הוא יתנהג זו המידה כנגד מידה שעליה דיברו חז"ל.

ואם זכינו והורינו עדיין איתנו ננצל כל רגע. נזכור שכפי שאנו רוצים שיכבדו אותנו בעתיד, כך מוטלת עלינו הזכות לכבד אותם היום. גם כאשר הדבר אינו תמיד קל, ובפרט כשההורים מתבגרים, מזדקנים והניסיונות והאתגרים מתרבים - עלינו לזכור שהם שותפים של הקדוש ברוך הוא בהבאתנו לעולם. והקב“ה בעצמו ציווה אותנו לשמור על כבודם עד מאוד.

יש מילים שאפשר לומר היום, ומחר אולי כבר יהיה מאוחר. אל נדחה אהבה, הכרת הטוב וכבוד למועד אחר, כי הזמן אינו מבטיח לנו הזדמנות נוספת.

ואם כבר נפרדו מאיתנו הורינו היקרים, נמשיך לכבדם במעשינו. כל מצווה, כל לימוד תורה, כל פרק תהילים וכל מעשה חסד שהבן או הבת עושים מוסיפים אור ועטרה לנשמתם. כי כיבוד הורים אינו מסתיים ביום הפטירה. אהבה אמיתית אינה נפסקת, היא רק משנה צורה.

יהי רצון שנזכה כולנו להכיר בגודל המתנה שנקראת אבא ואמא, לכבדם מתוך אהבה ושמחה, ומתוך כך נזכה לקיום הבטחת התורה: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך."

שבת שלום של שמחה ונחמה בע״ה.

שלכם באהבה,

חי מנשה | “חי את הפרשה”