נוף טינופת

מי שמסתכל על תחנת הכוח אורות רבין כבר לא קונה את ההסברים.

אפשר לקרוא לזה “אדי מים”, אפשר לדבר על “מערכות סינון” אבל מה שרואים בעיניים זה משהו אחר לגמרי.

שמיים שלא תמיד נראים נקיים.

פליטות שנוכחותן בולטת לעין.

ומתקן אחד עצום, שממשיך לשלוט בקו הרקיע ולהכתיב את התחושה באזור כולו.

יותר ויותר תושבים מדברים על פגיעה בראות, על תחושה של אוויר כבד בימים מסוימים, ועל מציאות שפשוט לא מרגישה נקייה.

גם אם לא כל תחושה ניתנת למדידה מיידית קשה להתעלם מהעובדה שזה מה שאנשים חווים בפועל.

וזו כבר לא רק שאלה של נתונים זו שאלה של איכות חיים.

לא רק מה יוצא אלא איך זה נראה

אפשר להציג דוחות, להראות תקנים, ולהסביר שהכול “בפיקוח”.

אבל בשורה התחתונה הנוף מדבר.

הארובות האלה לא משתלבות הן משתלטות.

הן צובעות את האזור בתחושה תעשייתית כבדה, ומזכירות יום־יום שמדובר באחד ממתקני האנרגיה הגדולים והמורגשים בישראל.

ובעולם?

בזמן שמדינות גדולות פי כמה מישראל משקיעות כבר שנים במעבר לאנרגיה נקייה יותר ובצמצום מפגעים נראים לעין כאן התחושה היא שהמציאות נשארת מאחור.

אולי יש התקדמות.

אבל בשטח? היא פשוט לא מספיקה.

השורה התחתונה

לא צריך להיות מומחה כדי להבין שמשהו כאן לא עובד כמו שצריך.

כשהשמיים נראים כך, כשהארובות כל כך דומיננטיות, וכשהתחושה הציבורית הולכת ומחריפה

זה כבר לא רק עניין של תשתיות.

זה עניין של סבלנות שנגמרת.

והציבור? מתחיל לומר בקול ברור:

נמאס.

ושאלה לשלמה ארצי… האם השיר "אבסורד" רומז על משהו שאנחנו לא יודעים?...

אומרים שלא רחוק מחדרה,

בין הים לבין החולות,

יש מקום שבו זורחת השמש,

בלילות.

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת,

רק אצלנו משום מה אור חסום,

יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,

איזה אבסורד.

מה לעשות, אני כבר לא יודע,

אולי יש איזה סוד,

שיודעים רק מעטים.