מאת: חי מנשה

שבת שלום, אחים יקרים ואהובים.

באחד המפגשים הספונטניים שלי עם רב מוכר, שעוסק רבות בקירוב לבבות ובזיכוי הרבים באזור הדרום, שמעתי ממנו משפט חד וברור: ״אצלי בבית המדרש לא נכנס אלכוהול בכלל״.

"מה הכוונה?" שאלתי.

"אין אלכוהול אצלי בבית המדרש, גם לא בחצר".

״ומה אתה עושה בפורים?״ שאלתי.

״שותה מיץ ענבים טהור״.

״ומה עם החברים במקום?״

״מי שרוצה לשתות — שישתה בבית שלו ויבוא אחרי זה. אצלי לבית המדרש לא נכנס אלכוהול!״

אולי זה נשמע לכם קצת מוגזם. גם אני נעצרתי מול הנחרצות הזאת. אבל הרב הזה לא הגיע למסקנה הזאת סתם. לפעמים, מאחורי גבול חד עומדת הבנה עמוקה של מה שעלול לקרות כשאין גבולות, או כשהגבולות מיטשטשים...

השבוע, בפרשת נח, התורה מניחה לפנינו תמונה כואבת: ״וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״ (בראשית ט׳, כ״א). נח, שבנה תיבה והציל את משפחתו ממי המבול, מתגלה כעת בתוך אוהלו בשכרותו. האיש שעמד מול עולם שלם אינו חסין מפני הנפילה הזאת. גם אחרי הצלה גדולה, גם בתוך הבית, נדרשת שמירה.

במדרש תנחומא (פרשת נח, סימן י״ג) מתוארת באופן ציורי השפעת השתייה על התנהגות האדם. וכך מסופר במדרש:

כשבא נח ליטע כרם, בא השטן ועמד לפניו. שאל אותו: ״מה אתה נוטע?״ השיב נח: ״כרם״. שאל השטן: ״מה טיבו?״ הסביר נח שפירותיו מתוקים, בין לחים ובין יבשים, ועושים מהם יין המשמח לבבות, ככתוב: ״ויין ישמח לבב אנוש״. הציע השטן: ״בוא ונשתתף שנינו בכרם זה״, ונח הסכים.

מה עשה השטן? הביא כבש, ארי, חזיר וקוף, הרגם והשקה את הכרם בדמם. בכך רמז לנח על השלבים שמתאר המדרש:

״קודם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן — הרי הוא גבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מדאי — נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר — נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה״.

המדרש מסיים: ״וכל זה אירע לנח הצדיק. מה נח הצדיק שהקדוש ברוך הוא פירש שבחו כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה״.

ארבע החיות ממחישות את השינוי בהתנהגות האדם בעקבות השתייה. בתחילה הוא תם ככבש; ״וכרחל לפני גוזזיה נאלמה״ — ככבשה השותקת לפני גוזזי צמרה. לאחר השתייה הוא מרגיש גיבור כארי ומתפאר שאין כמותו בעולם. חשוב לשים לב: המדרש מתאר כאן תחושת גבורה והתפארות, ולא בהכרח גבורה אמיתית. בהמשך, השתייה המופרזת מביאה אותו לידי ביזיון, ולבסוף — להתנהגות חסרת שליטה ולדיבור שאינו ראוי.

אין לאף אחד ביטוח, אחים יקרים ואהובים. גם אדם גדול צריך לשמור על הגבולות.

אחד הניסיונות הקשים של הדור שלנו הוא המשקה המשכר. כמה כאב מסתתר מאחורי המילים האלה; כמה בתים נפגעו, כמה משפחות נשברו וכמה לבבות נושאים צלקות. לצערנו, ההתמכרות לאלכוהול אינה נחלתם של גברים בלבד. גם נשים ובני נוער עלולים להילכד בה, וילדים רבים נושאים את כאב השתייה של המבוגרים סביבם. מאחורי כל התמודדות כזאת יש נפש שזקוקה לעזרה, ובני משפחה שמייחלים לשקט, לביטחון ולשלום בבית.

״איך נפלו גיבורים״ — אנשים בעלי כוחות, כישרונות ולב טוב, שהשתייה הלכה ותפסה מקום בחייהם, עד שפגעה בהם וביקר להם מכול. אחים יקרים ואהובים, אסור לנו להקל ראש בסכנה הזאת. צריך להציב גבולות ברורים ולשמור מרחק מן השכרות.

דברים נוקבים בעניין זה מובאים בספר ״אורחות צדיקים״, השער התשיעי — שער השמחה:

"יש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות והמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני-אדם, כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרי השמחה הזאת - תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה[...] היין גורם להיות מתלוצץ ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חוכמה.

כתב רבנו משה המימוני: הקבוץ על השתייה המשכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה. והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם יתברך באפיו. אמנם שתיית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה (משלי לא ו-ז): "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכור עוד".

ועוד נאמר על היין (שופטים ט יג) "המשמח אלוהים ואנשים"; וכתיב (תהלים קד טו) "ויין ישמח לבב אנוש". גם אמר הכתוב (שיר השירים א ב): "כי טובים דודיך מיין"; ונאמר (שם ז י): "וחכך כיין הטוב".

מכל אלה נדע שבח היין, כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשיעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל; והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים וריקים. כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה. ועוד: היין יוסיף חכמת המשכיל, ויכפיל שטות האוויל; ויחדש אהבת אוהב, ויעורר איבת האויב; ויפתח יד הנדיב, ויחזק לב הכילי.

וזאת מידת שותי יין: ישים היין רפואה לדאגתו, ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה; כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמוד. וגם בית דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטריפה, בין היתר לאיסור. גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה.

גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד – אין לו כוח לעשות בקשתו, וכתיב (ישעיהו מט ח): "בעת רצון עניתיך".

לכן על דרך זה יכוון המשכיל לשתות יין, ויזהר שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו. ועל הכל ישתמר מלשתות כל כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו, או עד שירבה שחוק וקלות ראש. ולא ישתה עד שיגלה סודותיו, או סודות של אחרים. ואם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרה.

גם במועדים וברגלים, אשר כתיב בהן (דברים יב יח) "ושמחת לפני ה' אלהיך" – לא ימשוך עצמו ביין יותר מן הראוי, כנאמר (שם כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" – הא למדת שלא נצטווינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל.

ואי אפשר לעבוד השם יתברך לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות". ולמי שכבר נפל, אני רוצה לומר מעומק הלב: אחים יקרים ואהובים, גם אם הדרך הסתבכה, גם אם נשברו הבטחות ונאמרו מילים שכואב להיזכר בהן — אל תוותרו על עצמכם. הנפילה אינה מוחקת את הטוב שבכם. יש בתוככם נשמה יקרה, ויש דרך לבקש עזרה ולהתחיל לתקן.

אל תישארו לבד עם הכאב. פנו לעזרה מקצועית, ואפשר להיעזר גם ברב קרוב שמבין בענייני הנפש ויוכל ללוות אתכם בדרך. שתפו אדם טוב שיוכל להקשיב, והתפללו להשם במילים שלכם: ״ריבונו של עולם, קשה לי. תן לי כוח לעשות היום צעד אחד בדרך חזרה״. לפעמים, דווקא הרגע שבו מודים בקושי הוא הרגע שבו נפתח פתח לתקווה.

האמון שנפגע זקוק לזמן, והלב זקוק למעשים עקביים שיעניקו לו ביטחון. כל צעד של אחריות, כל פנייה לעזרה וכל יום של התמודדות הם חלק מבניין חדש. בעזרת השם, אפשר ללמוד שוב להקשיב, להיות נוכחים ולהעניק לאנשים שאנחנו אוהבים את הביטחון שהם כל כך צריכים. תזכרו היטב, אחים יקרים ואהובים: גם כששותים ״לחיים״, השכל צריך לגבור על היין, והשתייה צריכה להישאר במידה ובאחריות. כי השותה לשכרות מחמם את הראש ומשבש את דרכי השכל. אבל השותה לחיים מחמם את הלב ומאיר את הנשמה.

לחיים, לחיים.

לתגובות, להארות ולהצעות בנושא הטור והעלון בכלל, אשמח לשמוע מכם

052-6868907

שלכם באהבה ♥️

חי