מתנה גנוזה-פסגת השבוע

מאת: חי מנשה

לפני כשנתיים ישבתי לשיחת נפש עם מכר, שרוצה מאוד לשמור שבת, אבל עדיין מתקשה. הוא סיפר על הצעת עבודה שקיבל: תנאים טובים, משכורת גבוהה, ורק דרישה אחת — לעבוד בשבת לפחות פעם בחודש. ״אמרתי להם שאני לא מעוניין״, סיפר.

ניסו לשכנע אותו. אולי רק כמה שעות, אולי חלק מהיום. הוא נשאר בהחלטתו.

״על כמה כסף אתה מוותר בכל חודש?״ שאלתי.

״כמעט ארבעת אלפים שקל״.

אתם שומעים, אחים יקרים ואהובים? בחור צעיר שעדיין מתמודד עם שמירת שבת מוותר על כמעט ארבעת אלפים שקלים מדי חודש כדי שלא לעבוד בה. ״מה נתן לך כוח להחליט כך?״

״אני יודע שזה יום של מנוחה. זאת מתנה. אני לא רוצה להרוס אותו״.

יצאתי נרגש. חשבתי: ריבונו של עולם, ראה את בניך היקרים. גם כשהדרך קשה להם, גם כשאינם מצליחים לשמור הכול, איזו אהבה למתנה שלך חיה בתוכם, בשקט, בלי שאף אחד יודע.

המילים שלו חוזרות אליי בערבי שבת, כשאני צועד לבית הכנסת, לעיתים כשבנותיי לצדי. הרחוב מוכר, אבל משהו באוויר משתנה. הריצות פוסקות, הדאגות מפנות מקום, והלב מרגיש בבית. כאילו ריח של גן עדן נישא באוויר.

חוזרים הביתה אחרי תפילה מרוממת. הנרות מאירים, בני הבית סביב השולחן. ״שלום עליכם״, ״אשת חיל״, קידוש. לפעמים אני טועם ממטעמי השבת ועוצם את עיניי בשמחה שאין לתאר.

״וואו, איזה אוכל טעים! איזה עונג שבת!״ אני אומר למשפחה.

בתוך הטעם אני מרגיש גם את האהבה שהושקעה בהכנות, את הזכות לשבת יחד, את המתנה שבבית מלא חיים. מאמצי השבוע נאספים לרגע שבו אפשר לעצור ולהודות. פסגת השבוע.

״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״, אומר הנביא ישעיהו (נ״ח, י״ג). העונג שבמאכל ובמשקה נוגע גם עמוק בנפש: בניגון שפותח את הלב, בדבר תורה שמאיר את המחשבה, בשיחה עם ילד שמרגיש שאבא פנוי להקשיב לו.

בתורת החסידות מוסבר שהעונג מתעורר כאשר פנימיות הנפש מקבלת ביטוי. לכן אנשים מתענגים מדברים שונים: יש מי שנפשו מתרחבת מניגון, יש מלימוד ויש מציור. משהו עמוק בתוכם מוצא מקום להתגלות.

השבוע סיפרה לי בתי היקרה, שמשתתפת בחוג ציור: ״אבא, כבר חמישה מפגשים אני עובדת על אותו ציור״.

המשפט הזה עצר אותי לרגע. חשבתי על הסבלנות שנדרשת ליצירה: להוסיף צבע, לתקן קו ולדייק פרט. בזמן העבודה העיניים נתונות בחלק קטן מהתמונה. כשהצייר מניח את המכחול ומתרחק מעט, הוא יכול להביט ביצירה כולה ולהתענג על מעשה ידיו.

גם אנחנו מציירים במשך השבוע את תמונת חיינו. עובדים, מתאמצים, דואגים לילדים ומנסים להספיק. לפעמים אנחנו שקועים כל כך במה שעוד דורש תיקון, עד שאיננו רואים כמה טוב כבר נמצא בתמונה. שבת מזמינה אותנו להניח את המכחול ולהרים את העיניים: לראות את הבית, את המשפחה ואת החסדים שהקב״ה העניק לנו.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם״ (בראשית ב׳, א׳). מלאכת הבריאה נשלמת, והיום השביעי מתברך ומתקדש בידי בורא העולם בכבודו ובעצמו. אור החיים הקדוש מלמד בפירושו לבראשית (ב׳, ג׳), שבשבת משפיע הקב״ה בבריאה חיות . המקיימת אותה בששת הימים הבאים. השבת היא סוד קיום העולם, וגם אנחנו זקוקים לחיות הזאת.

בליקוטי הלכות מובא שהמילה ״וַיְכֻלּוּ״ היא גם מלשון כיסופין וכליון עיניים, כמו בפסוק ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי״. הבריאה משתוקקת אל בוראה, וגם הנשמה שלנו מבקשת קרבה: תפילה בנחת, לימוד תורה וזמן שבו הקדושה יכולה להאיר בתוכנו.

כל השבוע אנחנו עושים, משיגים ודואגים. בשבת מניחים את המלאכה ומעידים שיש בורא לעולם. הפרנסה דורשת השתדלות, אבל מקור הברכה בידיו. שמירת השבת נותנת לאמונה הזאת מקום ממשי בחיינו. לפעמים קשה לעצור. נשארה עוד משימה, עוד דאגה. דווקא אז השבת מזמינה להרפות: עשית את שלך השבוע. עכשיו קבל את המתנה. והגעגוע הזה לשבת מלווה את הנשמה היהודית גם כשהבית רחוק, כשהשולחן חסר וכשהעולם כולו חשוך.

תקשיבו לסיפור הבא... את הסיפור סיפרה בעלת המעשה, גב׳ בקרמן, על מסע טלטוליה בימי השואה.

לקראת סוף שנת ה׳תש״א כבשו הגרמנים את ליטא. מאות יהודים נרצחו בטלז, והיתר רוכזו בגטו צפוף ומחניק. ביניהם הייתה נערה ממשפחת בקרמן. לפי המסופר, כשהעלו הגרמנים את הגטו באש, נמלטה ברגע האחרון. כבת שש־עשרה הייתה, עזובה וגלמודה. במשך שלוש שנים התגלגלה מבית לבית, מזדהה כפליטה ליטאית ומסתירה את יהדותה, תוך מאמצים לשמור על מצוות התורה.

בגיל תשע־עשרה התקבלה בבית משפחה נוכרית בתמורה לעבודתה. בני המשפחה ידעו שהיא יהודייה והחביאו אותה ביום בארונות ובחורים ברצפה, שכוסו בשטיחים. בלילה, כשהוגפו התריסים, יצאה לתפור ולסרוג לפי הספק קבוע.

על שמירת השבת לא הסכימה לוותר. בליל חמישי עבדה כפול והכינה גם את ההספק עבור ליל שבת, בלי שבני הבית יבחינו בכך.

שבת אחת נזקקה בעלת הבית למעילה, אך שרוולו נקרע. היא הגיפה את התריסים, הוציאה את הנערה ממחבואה ודרשה: ״הזדרזי לתפור את השרוול!״

״אני מתנצלת, אינני יכולה. אולי אעשה זאת בערב?״

״אני חייבת לצאת. תתפרי עכשיו!״

הנערה ניסתה להתחמק, ולבסוף גילתה: ״אני יהודייה, אסור לי לעבוד בשבת. עד עכשיו עבדתי כפול בליל חמישי, כדי להספיק גם עבור ליל שבת!״

״תתפרי או שאני זורקת אותך מהבית, כאן ועכשיו!״

הנערה סירבה וגורשה כשהיא חסרת כל. היא התחבאה בשדה חיטה סמוך, מפזמת שירי שבת.

לפתע שמעה את בעלת הבית קוראת בשמה. כשמצאה אותה, חיבקה אותה בהתרגשות:

״אין לך מושג מה קרה! דקות אחרי שעזבת פרצו לבית נאצים עם כלבי גישוש. מישהו הלשין שאני מחביאה יהודים. הם הפכו את הבית ודקרו את השטיחים בסכינים ארוכות, כדי למצוא אותך במחבוא. כשלא מצאו דבר, עזבו.

״לו היית נשארת בבית, היו מוצאים אותך, וגם חיי היו בסכנה! איזה כוחות נפלאים יש לכם היהודים, שבדיוק ברגע הנכון יש לכם משהו שמגן עליכם!״ רק עתה הבינה הנערה שבאותה שבת ניצלו חייה. השבת, שבה נאחזה בתוך החושך, הייתה עבורה מקור של אמונה ותקווה. (מעובד מתוך ״מסילות בלבבם״ // ״ליקוטי שמואל״)

וכאן מוכרחים לזכור: במקום סכנת חיים, ואף בספק סכנה, פיקוח נפש דוחה שבת. אין ללמוד מן הסיפור להסתכן או להימנע ממלאכה הנדרשת להצלת חיים. אנו קוראים בו על געגועיה של נשמה יהודית לשבת בתוך חושך וצלמוות.

חז״ל מספרים שהקב״ה אמר למשה: ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה״ (שבת י׳ ע״ב). מתנה מאוצרו של הקב״ה. כמה אהבה יש במילים האלה.

קוראים יקרים, בואו ניתן למתנה הזאת מקום בלב ובבית. נלמד את הלכותיה, נתכונן בזמן ונקבל אותה בשמחה. נניח את הטלפון, נפתח ספר, נשיר עם הילדים ונקדיש לבני הבית מבט ומילה טובה. נודה למי שטרח והכין, ונתענג על הטוב שסביבנו.

ומי שעדיין מתקשה אל יתייאש. ילמד, יבקש עזרה וימשיך להתקדם אל שמירת המתנה הגדולה בעולם, בשלמותה בע"ה.

אוי, כמה טוב שיש לנו שבת.

וכשנעצום לרגע את העיניים סביב שולחן השבת, ננשום עמוק ונודה לה׳ על המתנה הגנוזה שהגיעה עד הבית שלנו. שבת שלום ומבורך.

לתגובות, להארות ולהצעות בנושא הטור והעלון בכלל, אשמח לשמוע מכם

052-6868907

שלכם באהבה ♥️

חי