הסחבת נמשכת במוקד הכי מתוייר בקיסריה

יש מקומות שאינם רק אתר היסטורי. יש מקומות שהם לב פועם.

כך בדיוק מתארים אלפי מבקרים מדי שנה את ציונו של רבי אבהו בקיסריה, אחד מגדולי האמוראים בארץ ישראל, שמקום מנוחתו בנמל העתיק הפך במשך עשרות שנים למוקד תפילה, ישועה ועלייה לרגל.

יום ולילה.שבתות וחגים. ימות החול ואף יום הכיפורים. אין שעה שבה המקום עומד ריק.

משפחות, קבוצות מאורגנות, תיירים, תושבי הארץ ויהודים מרחבי העולם פוקדים את המקום ללא הפסקה. יש המגיעים להודות, יש המבקשים ישועה, יש המתפללים לרפואה, לפרנסה, לזיווג או לילדים.

אבל מאחורי הקדושה, מאחורי ההתרגשות ומאחורי הדמעות שנשפכות במקום, מסתתרת מציאות קשה שמעלה סימני שאלה כבדים.

לטענת גורמים הפועלים למען המקום, הדרך המובילה אל הציון הפכה זה מכבר למפגע בטיחותי של ממש.

מדובר בירידה תלולה ומסוכנת, באזור שבו קיימים הפרשי גובה משמעותיים. בחלק מהמקומות אין גידור מספק, קיימים אזורים שנראים כבלויים, והתחושה היא כי די במעידה אחת כדי להסתיים באסון.

"השאלה היא לא אם יקרה אסון, אלא ח"ו מתי", אומר אחד הפעילים המעורבים במאבק להסדרת המקום.

לדבריו, במשך השנים הועלו אינספור פניות לגורמים שונים במטרה למצוא פתרון קבוע, אך בשטח דבר כמעט לא השתנה.

האבסורד, כך טוענים המעורבים, זועק במיוחד על רקע תנופת הפיתוח האדירה העוברת על קיסריה בשנים האחרונות.

בכל פינה ניתן לראות עבודות שדרוג, פיתוח תשתיות, שיפוץ והרחבת מוקדי תיירות. עשרות מיליוני שקלים מושקעים ברחבי האזור במיזמים שונים שנועדו לשפר את חוויית המבקרים ולהגדיל את היקף התיירות.

אלא שלטענת הפעילים, דווקא המקום שאליו מגיעים הכי הרבה אנשים מתוך מניע רוחני ואמוני, נותר מחוץ לתוכניות.

"את המקום הזה לא פוקדים מאות אנשים בשנה. מדובר במאות אלפים ולטענת גורמים שונים אף במיליוני מבקרים לאורך השנים. איך ייתכן שדווקא כאן אין פתרון ראוי?" שואל אחד מהם.

במהלך השנתיים האחרונות, כך נטען, התקיימו פגישות רבות עם גורמים שונים ובהם נציגי רשויות, אנשי מקצוע, מהנדסים וגורמים ממשלתיים.

הוצגו תוכניות.

הועלו רעיונות. נערכו סיורים. התקיימו דיונים.

לעיתים אף נדמה היה שהפתרון נמצא מעבר לפינה.

אלא שבכל פעם מחדש, כך טוענים המעורבים, התהליך נתקע.

פעם בשל סוגיות תקציביות. פעם בשל מחלוקות בירוקרטיות ופעם בשל היעדר התקדמות מעשית בשטח.

אחת הטענות המטרידות ביותר שעולות היא הדרישה שנשמעה מצד גורמים שונים לגייס תרומות עבור העבודות.

הטענה הזו מעוררת כעס רב בקרב הפעילים.

"מדובר באתר שמייצר תנועה אדירה של מבקרים. כולם נהנים מהתיירות הזאת. המסעדות, העסקים, החניונים, הגופים השונים שפועלים באזור. כשצריך ליהנות מהמבקרים  כולם שם. כשצריך להשקיע בבטיחות שלהם  פתאום מבקשים מהמאמינים לגייס כסף", אומר אחד מהם.

לדבריו, אין חולק על חשיבות התרומות למקומות קדושים, אך כאשר מדובר בסכנת חיים ובתשתיות בסיסיות, האחריות אינה יכולה ליפול רק על כתפי הציבור.

הסיפור הזה גדול הרבה יותר משביל גישה או מעקה בטיחות.

הוא נוגע לשאלה עקרונית: כיצד מדינת ישראל וגופיה השונים מתייחסים למקומות הקדושים ולציבור העצום הפוקד אותם.

האם אתר שמושך אליו מתפללים ללא הפסקה זכאי לפחות לאותה רמת בטיחות הניתנת לכל אתר תיירות אחר?

האם ייתכן שמיליוני שקלים יושקעו סביבו, אך הדרך אליו תישאר מסוכנת?

והאם צריך להמתין לאסון כדי שהנושא יזכה לעדיפות הראויה?

בינתיים, התפילות נמשכות.

המבקרים ממשיכים להגיע. נרות ממשיכים לדלוק.פרקי תהילים ממשיכים להיאמר.

אבל לצד הקדושה והאמונה, נשמעת גם זעקה הולכת וגוברת. זעקה שאינה מבקשת מותרות.

לא פאר ולא יוקרה.

רק דבר אחד בסיסי ופשוט:

לאפשר לכל אדם להגיע לציונו של רבי אבהו בבטחה ולשוב לביתו בשלום.

כעת ממתינים הפעילים לראות האם הגורמים האחראים יבחרו לקדם פתרון מעשי, או שהנושא ימשיך להתגלגל בין דיונים, ישיבות והבטחות בזמן שהסכנה בשטח נותרת בעינה.