פטירתו בשעת מנחה של שבת קודש, פרשת וילך שעה הנחשבת במסורת היהודית לעת רצון מיוחדת ריגשה רבים שהכירו את דמותו ואת פועלו. עבור בני משפחתו, תלמידיו ומוקיריו, היה בכך סמל לחייו: חיים של קדושה, של חסד ושל דבקות בתורה.


רבי יעקב ישראל לא היה אדם שחיפש כותרות. הוא העדיף את המעשים על פני המילים. מי שהכיר אותו מספר על איש חסד אמיתי, רודף צדקה ומצוות, אוהב תורה בכל נימי נפשו, ובעיקר מחובר ללימוד הזוהר הקדוש. עולמו הרוחני היה עשיר, אך לצד זאת היה מחובר לכל אדם, מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומוכן תמיד לסייע בסתר.


לצד חייו התורניים, תרם במשך השנים גם למדינת ישראל ולביטחונה, מתוך שליחות וצניעות, מבלי לבקש הכרה או פרסום. בלווייתו השתלבו יחד אנשי תורה ואנשי מערכת הביטחון מחזה נדיר שהמחיש את רוחב אישיותו ואת ההערכה לה זכה מכל קצוות החברה.


אך אולי המפעל הגדול ביותר שהותיר אחריו קשור דווקא למקום שהפך בשנים האחרונות לאחד ממוקדי התפילה הידועים בארץ ציונו של האמורא הקדוש רבי אבהו ובנו בקיסריה.


לפני כ-13 שנים, כשמעטים בלבד הכירו את המקום, יצא רבי יעקב ישראל מדלת לדלת, שוחח עם תושבים, הזמין אנשים והאמין בכל ליבו כי המקום הקדוש יהפוך למוקד של תפילה וישועה. מתוך אמונה עמוקה ומסירות אין קץ, הוא היה בין מי שפעלו להנחת היסודות למעמדי הסליחות במקום.


השנים חלפו, והחזון הפך למציאות. אלפי מתפללים ורבבות מבקרים פוקדים את ציונו של רבי אבהו, ובפרט בימי הסליחות, כאשר המקום מתמלא באווירה של תפילה, התעוררות ואחדות. רבים רואים בכך את פירות זריעתו של אדם אחד שהאמין במקום עוד הרבה לפני שכולם גילו אותו.


יש אנשים שבונים בניינים, ויש כאלה שבונים נשמות. רבי יעקב ישראל בן שטרית זצ"ל בחר להקדיש את חייו לבניית הלבבות, להרבות תורה, חסד ואמונה, ולהאיר לאחרים את הדרך בלי לחפש אור לעצמו.


מורשתו ממשיכה לחיות בכל שיעור תורה, בכל מעשה חסד, בכל מתפלל המגיע לציונו של רבי אבהו ובכל מי שנושא עמו את הערכים שהנחיל ענווה, אהבת ישראל, מסירות ואמונה פשוטה וטהורה.


יהי זכרו ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.