שבת שלום ומבורך אחים יקרים.

מסופר שבקהילה היהודית בלוס אנג'לס נהרג לא עלינו בחור צעיר בתאונה טרגית. המשפחה שהייתה רחוקה משמירת תורה ומצוות הזמינה את אחד הרבנים החשובים לומר דברי הספד והתעוררות.

יהודים רבים שתרבות הנכר חלחלה לתוך חייהם ורוב עיסוקם ועניינם היה סביב הכסף, הבילויים והמסחר נכחו בהלוויה.

הרב ניצל את העיתוי שהלבבות פתוחים ואמר: "יהודים יקרים, כמה כואב לאבד בחור שכזה... בחור שכבר בגיל צעיר הספיק לסחור בהצלחה במניות ולהתעשר, לרכוש רכב מסוג למבורגיני, ללבוש את בגדי המותג הכי נחשבים, לטוס ולטייל ברחבי העולם פעמים רבות..."

הקהל הביט ברב בתמיהה והפגין אי נוחות מהנאמר, אך הרב התעלם מכך והמשיך: "כמה עצוב שאיבדנו יהודי יפה, גבוה ובלונדיני עם כישרון ספורטיבי בגלישה בים ומשחק הכדורסל והיה מקושר עם רבים וטובים".

"די!" צעק אחד החברים, "מה השטויות האלה?! את מי זה מעניין איזה רכב היה לנפטר, איזה צבע שיער, איזה כישורים ואיזה קשרים? מה כל זה שייך עכשיו? אתה אמור לדבר על מעלותיו, על מעשיו הטובים, על הדברים שהוא לוקח עימו!"

לזה בדיוק חיכה הרב. הוא הביט בשואל והשיב: "מה?! זה לא מעניין?! הרי בדברים הללו רוב האנשים עוסקים רוב ימיהם! אם הדברים הללו מעניינים תמיד, אז למה עכשיו הם לא מעניינים"?!

״ובאמת״, המשיך הרב, ״עכשיו זה באמת לא מעניין, עכשיו כולם מבינים שאין שום ערך לכל הדברים הללו, לא נשאר מהם כלום!

אם כן, תענו לי, רבותיי, למה אנו משקיעים את כל החיים על דברים שבסוף לא יישאר מהם כלום...?״

הקהל שתק כמעכל את המסר הנוקב, ולמרות הקושי והחשש, הבין שיש לחשב מסלול חיים חדש...

והשאלה הזאת אינה נוגעת רק למה שנשאיר אחרינו, אלא גם לאופן שבו נלך בדרך: במה נשקיע את כוחותינו, ומה יחזיק אותנו כשהחיים לא יתנהלו כפי שקיווינו.

קוראים יקרים, לפעמים אדם אוסף כוחות ויוצא לדרך חדשה, ודווקא אז התוכניות משתבשות. הלב שואל: ריבונו של עולם, הרי רציתי להתקדם. מדוע הכול מסתבך?

המחשבה שלנשמה יש שליחות בעולם מזמינה אותנו להתבונן בחיים שלנו ולשאול: איזה טוב ביכולתי להוסיף מכאן והלאה?

אפשר להביט בכוחות שקיבלנו, בקשרים שסביבנו ובבחירות הניצבות לפנינו, ולחפש בתוכם פתח להיכרות עמוקה יותר עם עצמנו, לבירור דרכנו ולהתקדמות כפי שאנו לומדים מאברהם אבינו.

בפרשת השבוע, אברהם אבינו יוצא בעקבות הציווי ״לֶךְ־לְךָ״ אחד מעשרת ניסיונותיו למסע אל עצמו ואל בניית אומה שלמה, מלווה בהבטחות גדולות. והנה, בארץ המובטחת מקבל את פניו רעב: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ״ (בראשית יב, י). הוא יורד למצרים, ושם שרה נלקחת לבית פרעה.

אבל המסע ממשיך: ״וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם״, ובהמשך: ״וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב״ (בראשית יג, א–ב). גם אחרי הירידה והקושי הוא ממשיך בדרכו.

אחים יקרים, אנחנו נושאים איתנו היסטוריה משפחתית והדהודים של דורות, ובדרך גם אוספים רכוש של הלב: סבלנות שרכשנו, אמונה שהעמיקה ורגישות לכאבו של הזולת. איננו יודעים להסביר כל ניסיון, אבל אפשר להתפלל: ריבונו של עולם, תן לי כוח לגלות מה ביכולתי לעשות כאן, ואיזה טוב אוכל להוסיף. ומתוך ההתמודדות, לפעמים גם המבט משתנה. קול הילדים בבית, ארוחה משפחתית ואדם אהוב לידנו מתגלים כמתנות עצומות.

כמה אנחנו צריכים להודות על הדברים הפשוטים האלה. לעצור לרגע בתוך הדרך, לראות את הטוב שכבר קיבלנו ולתת לו מקום בלב. ועם כל הדיבור על שליחות ומשמעות, יש מקומות שבהם עלינו ללכת בזהירות רבה. אין בידינו לדעת מדוע בא כאב מסוים על אדם, ואין בדברים האלה ניסיון להסביר את סבלו של הזולת. מול כאב כזה, תפקידנו הראשון הוא להיות לצדו.

לפני כמה חודשים ישבתי לשיחה עם אדם יקר, ששיתף אותי בכאב שקשה למצוא לו מילים. שבועות ספורים קודם לכן הלכו הוא ורעייתו תחי׳ לביקורת שגרתית, בחודש השביעי להריונה. הם היו מלאים בציפייה לחבוק את ילדם בקרוב.

במהלך בדיקת האולטרסאונד התבשרו שאין דופק לעובר. בתוך רגע אחד התחלפה הציפייה הגדולה בדאגה ובחוסר ודאות. הרופא הורה להם להגיע מיד לבית החולים ״הלל יפה״ שבחדרה. הם יצאו לשם בלי לדעת מה מצפה להם, ושם נאלצו להתמודד עם הבשורה הקשה: הם עומדים לעבור לידה שקטה, רחמנא ליצלן.

את הלידה עברו ללא בני משפחה לצדם. היו שם הצוות הרפואי, והאמונה באלוקים אחד, שליווה אותם ברגעים בלתי ניתנים להסבר.

בזרועותיהם החזיקו תינוק אהוב, שנולד בלידה טבעית ללא רוח חיים. הקשבתי לו ולבי רעד.

הוא סיפר שבבית החולים פועל מיזם מיוחד במינו. לדבריו, לפני כמה שנים עבר זוג אמיד חוויה דומה, והחליט להקים מעטפת תמיכה לכל זוג שייאלץ לעבור לידה שקטה: ליווי פסיכולוגי, הדרכה צמודה, מתנות ותמיכה מחבקת. המעטפת הזאת חיזקה אותו ואת רעייתו מאוד.

״לא השארתי את אשתי לבד במשך חודש וחצי. היא הייתה שבר כלי, אין לתאר. זה ממש לאבד ילד - פשוט ילד שאתה עדיין לא כל כך מכיר״, סיפר לי. הוא תיאר גם את הקושי לשתף בכאב כזה, שלפעמים אפילו בני המשפחה הקרובים ביותר אינם יודעים עליו.

בתוך השבר הם נאחזו זה בזו. הוא תיאר את ההכלה, את ההערכה כלפי רעייתו, את השקט שליווה אותם ועדיין מלווה אותם, ואת הדרך שעברו יחד בשותפות מלאה ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

״חיזקנו זה את זו באמונה ובביטחון בה׳ יתברך. שמענו הרצאות מחזקות ושינינו את התפיסה שלנו. אנחנו לא יודעים לאן כל החיים מובילים אותנו, אבל אנחנו ממשיכים ללכת…״

יש רגעים שבהם כל הסבר נעשה קטן מול הכאב. הנפש זקוקה אז למישהו שישב לצדה, ייתן מקום לדמעות ולגעגוע, וגם לכל מה שכבר חלמו שיהיה.

במהלך השיחה סיפר לי על זוג חברים שאיבדו חודשים ספורים קודם לכן את בנם בן השלוש וחצי, שנפגע מרכב סמוך לביתם. הסיפור פורסם, והדרך שבה נשאו יחד את השבר ונאחזו באמונה בתוך האבל הייתה עבורו ועבור רעייתו מקור לכוח ולדוגמה. חשבתי לעצמי: אדם עשוי להיאבק על ההתמודדות שלו, ובאותה שעה ממש לתת אוויר למישהו אחר.

קוראים יקרים, יש כאן גבורה שמעל הטבע: להמשיך לאהוב בלב שבור, להושיט יד מתוך כאב ולהאמין גם כשהשאלות נשארות פתוחות.

דווקא במקום שבו איננו יודעים לאן לפנות, הקריאה ״לך לך״ נוגעת פתאום בלב, כאילו הקב“ה לוחש לנו: ״בני היקר, המשך ללכת. אני איתך, מלווה אותך במסע״.

ובפרשת ״לך לך״, הקריאה להמשיך בדרך מקבלת פתאום פנים: בעל ורעיה, שעוברים ניסיון של "עקידה" פרטית, ומתוך השבר לוחשים בלבם: ״ריבונו של עולם, תן לנו כוח לעשות עוד צעד״.

שבת שלום ומבורך.

שלכם באהבה ♥️

חי