חג שמח ושבת שלום, אחים יקרים ואהובים.

שלוש פעמים חוזרת התורה הקדושה על השמחה בחג הסוכות:

״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״ (ויקרא כ״ג, מ׳); ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ (דברים ט״ז, י״ד); ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ (דברים ט״ז, ט״ו).

בטורים הקודמים נגענו מעט בעניין השמחה בעבודת ה׳ על פי דרך החסידות. חג הסוכות, ״זמן שמחתנו״, הוא נקודת שיא הפסגה שממנה אנו שואבים שמחה וכוחות למשך השנה כולה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הגיעה שמחת החג לשיאה בשמחת בית השואבה. עוצמתה הייתה גדולה כל כך, עד שאמרו חכמים שממנה היו שואבים רוח הקודש (תלמוד ירושלמי, סוכה ה׳, א׳).

גם בזמננו, מי שיגיע לירושלים בימי חול המועד יוכל לחוש משהו מאווירת החג המרוממת - אפילו בטיול בין הסוכות הרבות ברחובותיה של העיר הקדושה ביותר בעולם.

אבל האם אפשר לשמוח גם כשאין לנו בית מקדש, וגם כשהחיים עצמם אינם שלמים? בעל ה״שפת אמת״ מגור, רבי יהודה אריה לייב זצ״ל, מוצא בפסוק ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ תשובה מאירה. חז״ל למדו מן המילה ״אך״ שהשמחה נמשכת גם לליל שמיני עצרת. ה״שפת אמת״ מוסיף ורואה בכך רמז לשמחה המאירה גם בימי הגלות, שנמשלו ללילה: גם כשהאור הגדול עדיין חסר, השמחה לא אבדה לנו.

ר' שלמה קרליבך סיפר סיפור מדהים על מצוות השמחה בחג הסוכות:

בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני יהודים זה מול זה. האחד היה ״מתנגד״ ועשיר מופלג. לא חסר לו מאומה, מלבד דבר אחד: שמחה בלב. הוא היה מלא מרירות וכעס, ואפילו בשבת קודש, כשישב עם אשתו וילדיו, כולם צעקו זה על זה. זמירות שבת בוודאי לא שרו. הרי אין הלכה שחייבים לשיר זמירות, נכון?

מולו התגורר חסיד קרלין עני ואביון, שבקושי היה לו מה לאכול. אך הוא היה תמיד מלא שמחה. ליל שבת בביתו היה ממש גוואלד! את ״כל מקדש שביעי״ שרו עד לב השמיים, ו״מנוחה ושמחה״ עם הילדים הייתה מעין עולם הבא.

העשיר שמע את הזמירות מעבר לרחוב ולא הבין: איך העניים המרודים האלה שמחים כל כך, בעוד הוא, שיש לו הכול, מלא עצבות וכעס?

אבל בסוכות הדבר נעשה בלתי נסבל. הסוכות עמדו ברחוב, קרובות זו לזו, והשירה נשמעה היטב. העשיר ישב בסוכתו המרווחת, אכל מכל מעדני עולם ושוב פרצה מריבה. לעומתו, בסוכה הקטנה שממול ישבו החסיד ובני ביתו, הרגישו ממש ״תחת כנפי השכינה״ ושרו עד שמי שמיים.

אמר העשיר לעצמו: ״אינני מסוגל לעבור עוד חג כזה. אדאג שלחסיד לא תהיה סוכה!״

מכיוון שפרנסת רוב אנשי העיירה הייתה תלויה בו, הוא איים: ״אוי למי שייתן לחסיד אפילו חתיכת עץ אחת! הוא יפוטר מעבודתו!״

בכל שנה היה החסיד העני אוסף קרש מפלוני וחתיכת עץ מאלמוני, וכך בונה סוכה קטנה. אולם הפעם כולם השיבו את פניו ריקם. ״אנחנו אוהבים אותך״, אמרו לו, ״אבל יש לנו ילדים ואיננו יכולים לאבד את פרנסתנו״.

בלילה האחרון שלפני סוכות היה החסיד מיואש. איך אפשר לחוג את סוכות בלי סוכה?

לפתע עלה במוחו רעיון. באותם ימים נהגו העניים להציב על קברי יקיריהם לוחות עץ במקום מצבות אבן יקרות. בבית הקברות היו מונחים קרשים רבים, שעליהם נכתב ״פ״נ״ (פה נטמן) מוכנים לעת הצורך.

אמר החסיד: ״מן הסתם לא ימותו אנשים רבים במהלך החג. אקח כמה קרשים, ואחרי סוכות אחזיר אותם״.

ומה נאמר לכם? מאותם קרשים הוא בנה סוכה גוואלד! גדולה ויפה מאי פעם. נכון שעל כל קרש היה כתוב ״פ״נ״, אבל למי אכפת?

בערב החג ראה העשיר את הסוכה הגדולה ונדהם. בלילה, כששמע מתוכה את שירת החסיד ומשפחתו, הבין שתוכניתו נכשלה. בלילה השני כבר לא היה מסוגל להתאפק. הוא רץ לסוכה וצעק: ״מאין השגת את העצים האלה?! מי נתן לך אותם?!״

השיב החסיד: ״תירגע, רבי יהודי. חג שמח! שב בסוכה ואספר לך הכול.

״מה שרצית אכן קרה. איש בעיירה לא נתן לי עצים. בלילה שלפני החג הסתובבתי ברחוב ולפתע פגשתי את ידידי הוותיק מלאך המוות.

״שאלתי אותו: ‘מה אתה עושה בעירנו?’

״הוא השיב: ‘באתי לקחת את נשמתו של הגביר’.

״אמרתי לו: ‘חבל על המאמץ. האיש הזה ממילא כבר מת! הוא מת מיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא כעס ועצבות ואין בו טיפת שמחה. זה מתחת לכבודך להתעסק עמו’.

״מלאך המוות הודה לי ואמר: ‘חסכת לי אנרגיה. לאות תודה, קח את העצים שבבית הקברות ובנה מהם סוכה’.

״נו, רבי יהודי, אלה העצים של מלאך המוות. תראה בעצמך מה כתוב עליהם: פה נטמן… פה נטמן…״

דברי החסיד היו כחיצים בלבו של העשיר. פניו החווירו והוא החל לבכות מעומק נשמתו.

לאחר שנרגע אמר: ״מחול לי, יהודי יקר. אבל בבקשה, עזור לי! כיצד מוציאים את העצבות מן הלב? לי יש הכול ואין בי שמחה, ולך אין כמעט כלום ואתה מלא שמחה. מאין אתה לוקח אותה?״

אמר לו החסיד: ״אתה באמת רוצה להיות בשמחה? בוא איתי לקרלין, אל רבנו הקדוש. שם תלמד מהי שמחה אמיתית״.

וסוף הסיפור? אותו ״מתנגד״, שהיה מלא עצבות וכעס, נעשה לאחד מגדולי חסידי קרלין.

אתם שומעים חברים? סוף הסיפור היה שאותו 'מתנגד' שהיה כ"כ מלא עצבות וכעס, נהיה לאחד מגדולי חסידי קרלין...

דעו לכם: זה לא יאומן כמה קל, לפעמים, לקחת אדם השקוע במקום הכי נמוך ולהעלות אותו למקום הכי גבוה. לפעמים, דווקא כשמגיעים לתחתית, מבינים פתאום שאין עוד לאן לברוח, ומכאן אפשר רק לעלות...

חוץ מזה, כנראה שבפנים בפנים היה הגביר הזה מישהו אחר לגמרי. הוא רק היה צריך מי ש'ידליק' אותו. ובמצווה הזאת זכה אותו עני שהיה בשמחה תמיד. לצערי שכחתי את שמו של הגביר הזה, שנהיה חסיד קרלין, אבל שמעתי שיש בספרי חסידות קרלין כמה מכתבים של הרבי, ר' אהרון השני, אליו. כך או כך, זה סיפור טוב, ואני מקווה שתספרו אותו אחד לשני בלילה הקדוש של חג הסוכות. (סיפורי נשמה, הרב שמואל זיוון, תשע"א, חלק שני, עמודים 379 - 374)

קוראים יקרים, החסיד לא חיכה שכל מחסורו יתמלא כדי לשיר. הוא ישב בסוכה שנבנתה מקרשים שנאספו ברגע האחרון, דווקא במקום הכי לא צפוי בית הקברות ובכל זאת הרגיש שהוא יושב בה ״תחת כנפי השכינה״. מה היה לו שם שלא מצא העשיר בסוכתו המרווחת?

בעל התניא מלמד שהתבוננות באחדות ה׳ בכך שהבריאה כולה בטלה למקורה ושהקב״ה נוכח בכל מקום מעוררת שמחה של קרבת אלוקים: ״כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו״ (תניא, פרק ל״ג).

החסיד ידע שחסר לו הרבה, אבל בסוכתו הרגיש קרוב למלך מלכי המלכים. זו שמחה שאינה תלויה בגודל הסוכה או בשפע שעל השולחן; שמחה שאינה תלויה בדבר, כמו אהבת אמת שבינינו לבין ה׳.

נזכור תמיד: שום דבר אינו מובן מאליו, ובפרט הכוח לשיר ולהתחיל כל פעם מחדש הכול מתנות מאת ה׳.

שנזכה בחג הזה לשבת בסוכה ולהרגיש מי נמצא איתנו בתוכה; לשיר גם כשהלב עוד לא שלם, ולשאת ממנה שמחה וקרבת ה׳ לכל השנה.

שלכם באהבה,

חי